צביעותם של האומנים והאדריכלים הפוסט- ציונים

הכוח הטמון במותג הפרו- פלשתיני (הפוסט ציוני) המשמש כיום גם כבסיס להחייאת הזרם האנטישמי, שלעולם לא פסק כזרם תת-קרקעי בחלקים שונים של העולם, הוא כה חזק עד שמי מהיוצרים הישראלים החפץ לעבור את סף הכניסה למועדון הכלל עולמי בכלל ולאירופי בפרט, יבחר את השימוש במותג זה על פני היושר המקצועי והעשייה האומנותית לשמה.

שלא כבמשטרים טוטליטריים ששם מחאה פוליטית או חברתית אינה יכולה להיעשות אלא בסתר או מחוץ לגבולות אותה מדינה (כדוגמת הוצאת ספריו של סולזניצין ברוסיה שלפני המהפכה) , כאן בישראל מאפשרת המסגרת הדמוקרטית למחאה או ביקורת בתוך גבולותיה. ולכן, בל נוטעה, תרומתם של היוצרים הישראלים בשנים האחרונות להזנת המנוע האנטי- ישראל והההצהרות האנטישמיות שנשמעו מפיהם של אנשי רוח כדוגמאת תאודורקיס וסרמאגו, היא אינה ביקורת בונה או מחאה יוצרת ולגיטימית (כביכול בשם הדמוקרטיה) על הנעשה כאן, אלא הרצון הבלתי נלאה לחדור בדרך היותר קלה למועדון האירופי בלבושו האפל ולא בזכותה של היצירה עצמה, שהיא הדרך היותר קשה.

מדובר באנשי אקדמיה שנקיטת עמדה אנטי ישראלית במאמריהם מבטיחה כרטיס כניסה חופשי ומועדף לכתבי עת מקצועיים.

מדובר בבמאי קולנוע שפסטיבל קאן פותח את שעריו לכל מי שסרטיו משכילים להציג באופן בוטה את העם היהודי כמי שעושק לדורותיו את היישוב הערבי בארץ. כניסה קלה לחברה הצרפתית החפצה להזדהות כיום עם מי שנחשב לנחות (הפלסטיני), וזאת כדרך לנכות את מצפונה מרגשות האשם הרובצים על מצפונה עוד מהיותה היא כובשת עמים זרים בכלל ועמי העולם המוסלמי בפרט.

מדובר באומנים המציגים את היהודי כטרוריסט (נאצי), או כמי שאפו אף חזיר, סוג אומנות המאפשר סף כניסה נמוך לגלריות כדוגמאת אלו המצויות בגרמניה, ארץ משכנם של הקודים "הערכיים והמוסריים".... מקום שעל אדמתו ה"נאורה" בוצעו בשם הדמוקרטיה הפשעים מהחמורים שידע המין האנושי בשלהי המאה העשרים.

מדובר בתערוכת אדריכלות שאמורה הייתה לייצג את ישראל בכנס בינלאומי שנערך בברלין. כאן בחרו האוצרים - האדריכלים להציג (בשם הדמוקרטיה) את האדריכלות בישראל ככזו שכל עיסוקה האובססיבי הוא בבניה כוחנית בשטחים הכבושים. שכותרתה (איך לא?) "הקשר שבין האדריכלות למדיניות הכיבוש".

עם היודע נושא האוצרות לעמותת האדריכלים הישראלית ומשרד החוץ שתחת צילם חסו, בוטלה התערוכה ונגנז הקטלוג. בהמשך, נענתה הוצאת ספרים אנגלית ליוזמתה של הוצאת ספרים ישראלית להמיר במשותף את הקטלוג לספר הנקרא :
A Civilian occupation; The Politics of Israeli Architecture.

בפתח הספר ובביקורות עיתונאיות מתלהמות על החלטת המארגנים לביטול התערוכה, הוצגה בפני הקורא התמים התזה השקרית האומרת כי מי שהטיל צנזורה על אותה התערוכה שהציגה כאמור את האדריכלות הישראלית כאדריכלות הכיבוש, או מי שהשקפתו הפוליטית אינה נמנית על אותו השמאל הפנדמנטליסטי - הפוסט ציוני (אולי הבנאלי כיום מכל) הוא כמי שרואה את עבודת האדריכל מנותקת מהקודים הערכיים והמוסריים.
וראה זה פלא, בהמשך להצגת תזה זו, מובא ראיון מוזמן שבו הוצגו שאלות מגמתיות על ידי הכותבים בפני האדריכלים שתכננו את הישובים עמנואל ומעלה אדומים. כאן, הטילו האדריכלים את מלוא האחריות על הממסד הישראלי באשר לאופייה של התכנית כביטוי להפגנת כוח ושליטה על הפלסטינים , ולא עליהם כמי שביצעו בפועל את התכנית.
אז, בזמן ובמקום שבו ניתנה לאדריכלים אלו ההזדמנות לסירוב התכנון בשטחים, ולקיחת חלק פעיל ולגיטימי הן כאזרחים והן כאנשי מקצוע במאבק נגד הכיבוש, נעלמו לפתע הערכים, נעלם הקשר שלו טוענים הכותבים שבין המוסר לאיש המקצוע, וגברה התמורה הכספית שהוצעה לעבודה זו. באופן צבוע לחלוטין, הכל על מנת לרצות את הוצאת הספרים האנגלית (כמו גם במקור לרצות את מארגני הכנס בברלין) מטילים הכותבים באמצעות המרואיינים את מלוא האחריות לתכנון הישובים והתפיסה העומדת מאחורי התכנית על הממסד הישראלי.

לשאלה זו גויס בהצלחה בהמשך קנט פרמפטון היסטוריון האדריכלות האנגלי לכתוב על עטיפת הספר את הבאות: "שלא כהתיישבויות החקלאיות של השמאל הציוני, המאהלים הארוגנטים המאוחרים יותר לא היו אלא מבצרים בראש ההר, עוינים לתרבות ולנוף העתיק. שום פתרון עתידי לקונפליקט (הישראלי פלסטיני) לא יוכל להבריא את הצלקת שנוצרה מהשילוב של הפוליטיקה והאלימות הטופוגרפית".

אין ספק כי גם בשאילתה זו אין מדובר בדיון מקצועי הוגן הבא לדון באופן נכון בדרך שבה פוגעת הבניה בארץ בסביבה הפיסית ובערכי הנוף של המקום, אלא באמירה פוליטית נדושה. שהרי אם לא כך, הייתה עטיפת הספר המציגה לנו בכתם דם את מגזר ההתיישבות ביהודה ובשומרון, ראויה להציג באותה מידה בכתם דם את המגדלים שניבנו למשל בחוף הכרמל שבחיפה. מגדלים הפוגעים באופן ברוטלי בנוף הטבעי של הים, ולא פחות בזכויות השימוש הלגיטימיות של הציבור. כן, סליחה הציבור הישראלי ולא הפלסטיני .

אין ספק כי היצירות הגדולות בתחומי האומנות הפלסטית, הקולנוע, האדריכלות והספרות בכל התקופות ובכל התרבויות נוצרו בחברות שלא התבטלו בפני הזר, אלא שאבו את כוחן מהמסורת, מהדת ומהמקום שממנו צמחו. מקורות שהם מעבר לאופנה ולפופוליסטי. ודווקא מקורות אלו, שניתן לחשוב כי יש בהם כדי להפריד בין תרבויות ועמים, הם אלו שיצרו את החיבור שביניהם. וזאת מאחר שבנוסף להיותם שונים מתרבות לתרבות ניתן לזהות בהם ערך אחד אוניברסלי המשותף לכולנו כבני אדם זה המהווה ראי לעולמנו הפנימי והטהור.
וכשם שלטענתו של חומסקי בתוך מכלול השפות השונות קיים אותו חלק מבני משותף שאותו הוא מכנה שפת השפות, המשקף משהו מאוד בסיסי הטבוע בנו כבני אדם ולכן משותף לכולנו, (ובשל כך ילדים לומדים בקלות שפה שאינה קשורה לארץ מוצאם), כך בתהליך של יצירה שבה תהיה התקרבות לאותו ערך בסיסי אחד תוכל לבוא ההתפייסות בין אנשים מתרבויות וזהויות שונות בדרך אחרת.

להערכתי הדרך המונחת ביסוד אותם יוצרים המשתמשים באופן ציני פשטני ואנוכי באומנות או באדריכלות כקרדום לחפור בו, היא ביטוי מובהק לשבר שנוצר בין אותם יוצרים למקום ולמסורת לה הם שייכים. כתופעה המייצגת אולי כיום את החברה הישראלית בכלל.

ועל כן אומר כי מי שהיצירה באמת חשובה לו, זה היוצר מתוך יושרו המקצועי, תהה ההכרה בתרומה הייחודית שיש דווקא למקום שבו אנו חיים, כמקום המגשר בין המזרח למערב, להעשרת עומקה של היצירה הישראלית. ואז במילא יוחלף מותג היצוא של ההתבטלות והריקנות, במותג של מה שיש לנו כאן, שהוא לא מעט.

נילי פורטוגלי
אדריכלית ומרצה לאדריכלות
בפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים, טכניון
  www.niliportugali.com