אדריכלות והחיפוש המודרני אחר רוחניות

אדריכלות היא, על פי הגדרתה, תכנון ועיצוב חללים לפעילות אנושית. מה הכוונה? ברגע שהאדם כבר אינו חי בטבע, שוכן במערות מעשי ידי אלוהים ו"עובד" בציד ביער הרי שיש צורך ליצור עבורו סביבה שתתאים לפעולתו הפיזית והתרבותית; לתת לו מרחבים מתאימים לגור בהם, לעבוד בהם ולבלות בהם. מרחבים אלו הם היישוב, העיר; הם הבית, מקומות העבודה, מסחר, בילוי, משכני השלטון הדת העשייה התרבותית ושירות הציבור – בקיצור העולם של חיי היוםיום. הקבלנים דואגים לבנייה גופא של כל זה, המהנדסים – תחת פיקוח האדריכל – להיבטי תפקוד כמו חשמל ואינסטלציה, אולם האדריכלים הם אלו שמתככנים על שולחן השרטוט ולוקחים את האחראיות להוציא את כל מפעל בניית היישובים אל הפועל, "הבמאים" של הבנייה.

המפעל האדריכלי כולל הרבה, החל מחזית הבניינים, הקובעת במידה לא מבוטלת את האופי והאווירה של המקום בו אנו חיים, עד לפנים הבניין הקובע את מידת הפרקטיות של התנהלותינו היומיומית ואת הדרך בה אנו פועלים. מכאן ברורה המשמעות הציבורית של אדריכלות טובה ונבונה המספקת לנו סביבה נעימה, יפה ומפרה, שבתוכה אנו פועלים בחללים פרקטיים, מאווררים, מוארים, מרווחים, דינמיים, שקטים ותקשורתיים. במלים אחרות, אדריכלות היא ההבדל בין איך שמקומות נראים ונחווים, פריס מול קיבוץ מול פתח תקווה מול כל מקום אחר, וגם בין משרד עפש ומחניק למשרד מרווח ומואר, או בין בית שמרגיש כמו "בית" וכזה שלא.

אמנם בפעמים רבות אדריכלות אינה אלא תכנון בניין זול ופרקטי לצרכי המשתמש, שבו גם אם מתייחסים לגיבוש אופיו של הבניין והאסתטיקה שלו לאו דווקא שמים אותם במרכז. אולם אדריכלות יכולה להיות גם אמנות מלוטשת ונשגבת.

אותם בעלי ממון פרטי ופרנסי ציבור לאורך כל ההסטוריה שהקצו משאבים אדירים לבניינים רבי הוד ממקדש האפרתנון באתונה, עד ארמון ורסאי ועד מוזיאון הגוגנהיים בבילבאו, ספרד נתנו עדות לחשיבות המיוחסת לאדריכלות ציבורית טובה.

אין זה דבר ברור מאליו. האם יופי הוא מטרה חשובה דיה? האם בנייתו של בית אופרה היא סוגייה חשובה מספיק לצאת לרחובות ולהפגין עבורה? האם ראוי היה לפרנסי העיר בילבאו בספרד, עיר לה עניים משלה ובעיות משלה להשקיע במוזיאון מוזר ומפלצתי בגודלו הבנוי מטיטניום, אבן וזכוכית - סכום של כמליארד שקלים?

זוהי שאלה סבוכה וניתן פה תשובה חלקית מאוד. קל קצת יותר לשאול מה הופך בניין ליעיל או פונקציונאלי, אותם אספקטים המבטיחים אור, תנועה, מרווחות וכן הלאה. פונקציונאליות יכולה לתרום לערך האמנותי של בניין כשהיא תורמת לא רק לנוחיות של המבקרים בו אלא גם לגיבוש האמירה של הבניין.

למשל, מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, המכונה "החלזון" נבנה ע"י האדריכל פרנק לויד רייט בצורה יוצאת דופן למוזיאון אמנות. במקום המוזיאון המקובל, בו אדם עובר בתוך מבוך של אולמות וצריך לחזור על עקבותיו ולעבור בחדרים בהם היה כדי לצאת – במידה ואינו מתבלבל בדרך – מעלה האדריכל האמריקני האגדי את המבקרים במעלית לראש הבניין, ורק אז הם יורדים במסלול ברור, מעגלי והרמוני מטה מטה עד ליציאה מהבניין. זהו לא רק פונקציונאלי מבחינת הגברת הנוחות של האוריינטציה והמנעות מהלוך חזור ושוב; זה נותן לביקור את החוויה המעגלית-הרמונית, מסע זורם ונעים במורד האומנות המוצגת בבניין.

פרנק לויד רייט גם נתן הגדרה משלו לאדריכלות טובה. הוא דבר על הבניין "האורגני" השונה מכל בניין אחר, וכל חלקיו – החיצוניים והפנימיים מצטרפים יחד ליצור זהות אחת ואמירה אחת, בניין עם אישיות משלו וחיים משלו. מדובר כאן באמנות תובענית ביותר, שכן אדריכל צריך לתמרן בין אילוצי המציאות, אילוצים טכניים וכלכליים, דרישות הלקוח, ולאלף לכדי יצירת מגובשת "אורגנית" את כל המרכיבים של אדריכלות: החומרים, הצורות, הצבעים, האור והצל, המרחבים, המרקמים, הפרופרציות, הפרספקטיבות ועוד ועוד.

אז מהי אותה אמירה אליה התכוון פרנק לויד רייט, אותה "אומרים" הבניינים בשפת האדריכלות? התעקבנו כבר על "היכל הספר" של בארטוס וקיסלר. גם בבית בו מעלים את האופרות בסידני, "הצדפים" העולים מהמים מדברים – הם גורמים לנו לחשוב אולי על קול הים הבוקע מתוך צדפים או קונכיות, על שירת סירנות מיסטית.

צורתו של הצדף גם דומה מאוד לקמרון כמו אלו של כנסיות. בית האופרה הוא אכן מקדש או מונומנט – לא לכנסייה, לשלטון או לחייל האלמוני, כי אם ליצירתיות ופנטסיה, ומראהו המרהיב מזמין לחגוג את אלו.

בתי מגורים מסוג חדש: בית הדירות בוינה שבנה ב- 1986 האמן החזותי הונדרטווסר מדגים לא רק צבעוניות אלא גם את אמונתיו לגבי בנייה המחוברת לטבע: המנעות מקווים ישרים וגגות מכוסים ביער טבעי.

הבית הפרטי של האדריכל פיליפ ג'ונסון בניו קיינן, ארה"ב (1949) גם הוא מחבר את הדיירים לטבע ע"י השימוש בזכוכית. היער מסביב נמצא גם הוא בבעלותו של ג'ונסון וחומה המקיפה את היער מהווה מהווה למעשה את הקיר החיצוני של הבית.

קסמה של הקתדרלה של ברזיליה, נימאייר, 1964, טמון במיוחד באדריכלות הפנים שלה, היוצרת תחושת חלל פתוח באמצעות הויטראז'ים, תוך קיום אווירה פנימית מכושפת.

המוזיאון לאמנות מודרנית בפרנקפורט, הוליין, 1991. המבנה מדגים שימוש בקווים ופרספקטיבות, ביחד עם עיצוב פשוט ונקי ליצירת דינמיות או "תנועתיות".

דת בלבוש מודרני: כנסיית הנוטר-דם-דו הו של לה קורבוזייה ברונשאמפ שבצרפת (1956) מסמלת בצורת פטריה את הקשר האורגני של הכנסייה לכפר ולחיי התושבים.

היא מדגימה – במיוחד בגג, כמו היכל הספר, את היופי של הבטון, שניתן כמו בפלסטלינה לעשות אתו כמעט הכל.

זו גם הבעייה – למי אינו מתעניין באסטתיקה אין קושי לבנות ממנו זוועות ארכיטקטוניות.

חשיבותה של האדריכלות טמונה בייחוד שלה. ציור, למשל, יכול להיות מופלא, כשהנישה בה הוא "מדבר" היא מתוך הקיר במוזיאון, למי שבא לראותו. בניגוד לכך, אדריכלות היא שפה כוללנית, שפת כל הקירות ומה שבתוכם ומחוצה להם, שפת החוויה.

נאום יבש וטרחני על ישראל היונקת משורשיה הרוחניים לא יכול להעביר את החוויה כמו גילוי המגילות בתוך המערה התת-קרקעית של "היכל הספר"; דיבור על חשיבות היצירתיות, מקוריות ועל היופי שבכך לא יכול להעביר את החוויה כמו בית האופרה בסידני.

באדריכלות אנחנו משתתפים ביצירה לא רק ע"י התבוננות בה אלא גם ע"י חיים מולה ובתוכה. בכך שהיא סובבת אותנו, היא מעצבת יותר מכל אמנות אחרת חוויות בכל יום ויומו ולכל אחד ואחד.

ברור שיש יופי רב גם בבנייה פחות בולטת, כגון תצריפי שכונות כמו נווה צדק בתל אביב, או מבנים דוגמת הסינמטק בירושלים, קוטג' האבן המקסים בצניעותו. אך יש צורך לשלב בבניה השכונתית גם מבנים בולטים ומרשימים יותר כדי להפוך את העיר ליפה יותר ואת חווית היום-יום למיוחדת יותר.

תפקידם של המבנים בולט במיוחד בהשארת חותם לדור ולאופיו; בעירור מחשבה – וגם לפעמים קונטרוורסיה; ובעיקר – במתן תזכורת להישגים שניתן להשיג, בשבירת החד-גוניות והשגרה ובעירור תחושת התלהבות, התעלות ורוחנית.

האדריכלות האירופאית מתחילה עם היוונים, ששכללו ושכללו את המפעל המפואר של הבנייה במשך מאות שנים. האפרתנון באתונה הוא הסמל המוכר של מפעל זה, וכונה "הבניין המושלם". הרבה חשיבה הושקעה בו כדי ליצור את המראה המרשים רב ההוד שלו, שהוא בו באותו הזמן קליל ודינמי – כלומר לא כבד או מגושם כמו בניינים רבי הוד אחרים.

הבניין מבוסס על אילוזיות, ולמעשה הקווים בעלי המראה הישר הם עקומים ושונים בגודלם כדי ליצור בעזרת משחקי פרספקטיבה את האפקט שנותן מקדש זה. הרומאים שאמצו את תרבות יוון לקחו את המודלים שלה יעלו אותם ו"ניפחו" אותם באמצעות הקשת והבטון (בגרסתו המוקדמת) שאפשרו להם בנייה בקנה מידה אדיר.

הסגנון המשיך להשפיע גם בימי הביניים, שם עמד לצדו גם (החל מהמאה ה-12) הסגנון הגותי המופלא, אולם מתקופת הרנסנס והלאה חרטו האירופאים יותר מתמיד את הסגנון היווני-רומי על נס ודגל והמשיכו אותו בוריאציות שונות.

מבנים במסורת רומאית, על עמודיהם המלאים עם כותרותיהם המפוסלות, הקווים הישרים והשיש, מתאפיינים בגדלות ומעין הירואיות, החל ממבני דת ושלטון, על למבני תרבות ואפילו בתים פרטיים. למרות יתרונותיו, יצר סגנון זה אחידות מסויימת, וההירואיות הזו – המייצגת שלמות כמו-דתית, הפכה גם לעיתים לבומבסטיות.

בודפשט:
בית האופרה

המוזיאון לאמנויות

המוזיאון הלאומי

מסיבה זו ואחרות, ובזכות טכנולוגיות חדשניות, החלו אדריכלי המאה ה-20 להתנתק ממורשת העבר היוונית-רומית שקפאה על שמריה. ראשית החלו המודרניסטים לבנות בניינים שהאידאל שלהם הוא פונקציונליות, בנייה זולה לכולם, ופחות יומרות. הבניינים שלהם – בהשפעה רבה של האדריכלות היפנית, מתאפיינים בפשטות, נקיון וסדר גאומטרי.

רבים מהם מפארים את הקדמה המודרנית– התעשייה, הכלכלה והטכנולוגיה שאמורות היו להביא גאולה למין האנושי. בסגנון זה הכוונה לגורדי שחקים וגם לשיכונים החדשים – רב הבנייה הנמצאת סביבנו כיום.

עם תחילת ההפתכחות מקדמה וטכנולוגיה, וכן בשל החד גוניות שנבעה מהפשטות והפונקציונליות של המודרניזם, התפצלה האדריכלות לכמה כוונים, או אסכולות: ממשיכיו הישרים של המודרניזם נקראים כיום "סגנון ההייטק", ומפארים – לעיתים בתחכום רב – את הטכנולוגיה של תקופתינו.

הייטק מפואר : בנק אוף צ'יינה, הונג קונג, מינג פיי, 1990- נישא, תעשייתי, קר ומרהיב עין בו זמנית.

























הנשיונל קומרשיאל בנק בג'דה, סעודיה, הונשפט, 1983- הייטק עם קשר לעבר בצורניות המזכירה לנו מסורת מוסלמית.

דה קונסטרוקטיביזם - מרכז לאמנות בסינסינטי, ארה"ב, זחה חדיד, 2003. אלמנטים כמו קוביות, עמודים, קירות, ואפילו צנרת – כמו במרכז פומפידו בפריס – יכולים "לצאת מההקשר" ולקבל שימוש חדש ומפתיע.

הפוסט-מודרניסטים והדה-קונסטרוקטיביסטים לעומתם, סגנונות מובילים בימים אלו, רצו לשמור על קשר עם העבר אך לוותר על האידאלים והמשמעויות ההירואיות שלו.

הם לקחו צורות ורעיונות מהעבר, אבל "הוציאו אותם מהקשרם" כדי ליצור בניין שמתעסק לא במסרים או אידאלים אלא רק בעצמו. תחת דגל זה, הם בחנו פרספטקיבות חדשות לבניין ובחנו ושחקו עם התפיסות המסורתיות של מסה, חלל, גודל, פונקציונאליות וכו'.

אקספרסיוניזם מודרני - התיאטרו דל מונדו, אלדו רוסי, ונציה, 1979. אבסרטקטציה של מבני העבר כפירוש חדש של רוחו. שילוב מבריק של בניין בסביבתו ע"י הדיאלוג בין המבנה ובין הכנסייה שלידו יוצר אדריכלות – ורוחניות – הספוגה בהומור ושמחת חיים.

סגנון נוסף המתקיים כיום הוא האקספרסיוניזם המודרני, ממשיכו של גאודי מהמאה ה-19 (הגדרות אלו הם שרירותיות יחסית ותכופות חופפות, שכן גם הסגנונות האחרים יכולים, כפי שניתן לראות, להיות מאוד אקספרסיביים). האקספרסיוניזם המודרני כולל את הבניינים שנועדו לתת הבעה רבה בכלים חדשים ומפתיעים, ומחזיר באיזהשהו מקום את החיפוש האדריכלי אחר משמעות, שלמות והרמוניה.
במלים אחרות, הוא משיב את החיפוש הרוחני (דתי וחילוני) לאדריכלות. בסגנון ניתן לכלול את בית האופרה של סידני והגוגגנהיים של בילבאו, וגם בניינים נוספים, למשל התיאטרו דל מונדו, "הנושף" חיים ושמחה ברוח העבר.

מבנים כמו אלו שנזכרו משתמשים בגורם ההפתעה של אדריכלות חדשנית ובאפשרויות שלא היו קיימות בעבר בשל ההתפתחות הטכנולוגית כדי ליצור מבנים מקוריים, אינדיווידואלים לגמרי, שיר לדמיון ותעוזה של היחיד, להתלהבות ולמגוון הרחב של אפשרויות העומד בפני כל אחד מאיתנו ליצור ולבטא עולם עשיר וייחודי. ואם יש לבחור בתחליף מודרני לדת, הרי שאינדיווידולית ובטוי יצירתי ומקורי (לצד אנושיות ואחריות חברתית) נראים, לי לפחות, כאפשרות ההולמת ביותר.

בניגוד למדינות רבות אחרות בעולם, אדריכלות אינה נתפסת כסוגייה חשובה בסדר היום הציבורי בישראל וגם פחות כאמנות חשובה. למרות מספר הצלחות ארכיטקטוניות מרשימות, כמו בניין ימק"א בירושלים (ארתור הרמון, 1932), הבאוהאוז המפורסם בתל אביב והמקדש הבאהי בחיפה על גניו המרהיבים (גם גנים הם אדריכלות, כי הם יוצרים חלל לפעילות אנושית) ניתן למצוא חדשות לבקרים בנייה של פרוייקטים המכערים את הסביבה למען מקסום רווחי הקבלנים אך אינם זוכים להתנגדות ציבורית (בניין כלל בירושלים, למשל, או מרכזי מפעל הפיס הצומחים כמו פטריות בכל פינה).

כמו כן, בנייני הציבור, גם אם אינם מזיקים ממש, נוטים להיות "מכובדים" ושגרתיים ולא לנסות ולהוות פנינה אמנותית, מיוחדת ובעלת אמירה המוסיפה נופך לעיר בה נבנו. יש לכך מספר סיבות : היעדר מסורת אדריכלית מפוארת, כמו בפריס או ברומא; התרבות שלנו המדגישה אלתורים ולא תכנון מסודר ושיטתי.

יש השואלים: מדוע צריך להקים בניין אמנותי או מיוחד, ועוד בהשקעה של כסף ציבורי רב? כמובן, שהמצב הבטחוני משפיע אף הוא, לא רק ע"י שאיבת תקציבים אלא גם כי הוא מהווה, כידוע, את הסיבה (או התירוץ) הרגיל/ה להתרוקנות תמידית של סדר היום הציבורי מכל נושא אחר מאשר "המצב". כמובן שאין לבלבל את סדר העדיפויות, וברור כי כולם רוצים להתעדכן בנושאים הקיומיים, אולם כדאי לעצור ולשאול לגבי מליוני השעות שאנחנו משקיעים בצפייה בכל תוכנית חדשות, בקריאת עיתונים, בויכוחים אין-סופיים - האם אנו יוצאים מבינים יותר או עם פתרונות טובים יותר?

מסתמן שחלק גדול ממאמץ זה יורד לטמיון, ומוריד איתו את כל הההשכלה והעשייה החיובית שניתן להשיג בתחומים אחרים שיוצאים מסדר היום. החשש הוא כי אם לא נדע להתייחס גם לסוגיות אחרות הרי שגם במידה ונצליח למות פחות בישראל, לא תהיה זאת בהכרח סביבה שנרצה לחיות בה. טיפול בבעיות אחרות כמו השסעים, העוני, הכפייה הדתית והפשע הוא חלק מזה; אבל, הצבת מטרות, אתגרים והזדמנויות חדשות ומלהיבות – גם כן.

מבחינתה של הפסיכולוגיה (הכותב הוא דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן) זהו חלק לא פחות חשוב; פעילות למען מטרות מלהיבות היא הנותנת אנרגיה להתעלות מעל לייאוש, לאנוכיות ולכאן ולעכשיו, מוטיבציה להסתכלות רחבה יותר, ליוזמות. בדרך זו אפשר יהיה להסתכל על העתיד לא רק במונחים של לשרוד/לא לשרוד אל גם במונחים של מה ניתן להשיג.

אדריכלות קשורה גם לבעיות הסוציו-אקונומיות, כיוון שהיא יכולה לספק פתרונות דיור. אולם, היא קשורה לא פחות כפי שראינו, לעיצוב האווירה במקום המצאה, לחדשנות ולעירור אנשים לפעולה, ולכן תרומתה הצנועה היא גם אינטרס לאומי. אדריכלות היא הביטוי המובהק ביותר, הנראה ביותר והסוחף ביותר של יצירתיות ושאפתנות במישור הציבורי.

מוזיאון הסובלנות בירושלים

אבן הפינה כבר הונחה ליצירתו של פרנק גרי, אדריכל הגוגנהיים בבילבאו לבניית מוזיאון הסובלנות ב"כיכר החתולות" בואך נחלת שבעה, ירושלים. הבניין, פרוייקט ביוזמת מרכז ויזנטל שבנה מבנה דומה בלוס אנג'לס, אמור לקדם את רעיון הסובלנות ע"י תערוכות, וכן לכלול תיאטרון, מרכז כינוסים, מרכז חינוכי וספריה.

הוא מיוחד בשל החדשנות של המבנה יוצא הדופן, המלווה גם בעלות גבוהה – להזכירכם שמבנים כאלו מחזירים בסופו של דבר את ההשקעה. עלותו המתוכננת (מתרומות) היא כ 150 מליון דולר (באדריכלות בגדר המקובל הוא שעלות סופית מסתכמת בפי שניים ואף יותר מהמתוכנן, בשל אילוצים בלתי צפויים).

המבנה מעורר התנגדויות רבות. סיבה אחת לכך היא מכשול בפני האדריכלות המודרנית ככלל - מבנים חדשים ושונים העומדים בניגוד לסביבתם מעוררים בדרך כלל התנגדות בתחילה. דוגמה "קלאסית" היא מגדל אייפל, שהיה בהקמתו ב 1889 אבי המבנים הגבוהים. הרעיון של הקמת קונסטרוקציית פלדה בגובה 300 מטר בלבה של פריס הקלאסית הניב התנגדויות שניתן להבין אותן. אולם, כיום המגדל הוא כמובן חלק אינטגרלי וסמל של העיר. אופיו המודרני והשונה דווקא מוסיף להטרוגניות של פריס ואף מבליט את חלקיה האחרים, הישנים יותר.

גם בניינים אחרים שהיום נראים אינטגרליים היו בזמנם חדשים ופורצי דרך, למשל הימק"א או מלון המלך דוד שנבנו בירושלים בשנות ה 30. יש משהו מלהיב במיוחד בהקמת מבנה מרשים וחדשני בירושלים, עיר שמי שחי בה ואוהב אותה (עד לא מזמן מדובר היה גם בי) מרגיש למרבה הצער את הירידה ברמת האנרגיה והרוח התוססת בה "לטובת" אווירה של הזנחה וייאוש בעקבות בעיותיה הבטחוניות, חברתיות וכלכליות. מבנה חדש יכול לתרום להפחת רוח חדשה ומעוררת וגם לביטוי חילוני ומודרני בעיר.

אולם – וזו סיבה נוספת להתנגדות – נראה שתושבי העיר והארץ לא שותפו ממש בתהליך זה שבו נוטעים להם את המוזיאון וממש במרכז העניינים. במשך זמן רב תוכניות הבנייה לא פורסמו כלל, וגם היום אין להן נגישות רבה. בחינה של התוכניות מגלה, לפחות לטעמי האישי, פוטנציאל רב שיש אולם לעבד אותו עוד רעיונית ואסטתית. חבל יהיה להשקיע כל כך הרבה ולהשאיר לדורות הבאים פחות מאשר את המבנה המוצלח ביותר האפשרי.

מגדל פיבקו

בשטח שהוקצה ע"י עיריית רמת גן, התבקש האדריכל אילן פיבקו ליצור בניין שייצג את העיר ורוחה. למרות שלא מדובר פה בבנייה ציבורית אמיתית - זהו מגדל דירות, הרי שלמבנה זה משמעות ציבורית הן מטבע ההזמנה האמור של עיריית רמת גן, הן בשל המיקום המרכזי מעל מחלף ההלכה באיילון והן בשל האמירה האמנותית וחברתית שביסודו שידונו בהמשך. כל אלו הופכים אותו לנושא שיחה, כאשר הבניין מעורר תגובות רגשיות ועזות יחסית – יש האוהבים אותו ויש השונאים אותו.

המתנגדים טוענים כי הוא "מוזר"; אולם, זה חלק ממה שהבניין מנסה לאמר. ראשית, אם צריך למקם את הבניין מבחינה הסטורית ברור כי הוא "אולטרא" מודרני. מגדל ריבועי מזכוכית המוקף שבכת פלדה – אנחנו כבר יודעים לשייך מייד את החומרים האלו עם בנייה עתידנית, כזו "של המאה ה-21", גורדי השחקים.

הבניין גם עומד אל מול מתחם גורדי השחקים (היחיד) של ישראל – מתחם בורסת היהלומים, ולמיקום זה חשיבות רבה כיוון שהוא יוצר מין דיאלוג אתם. הכוונה היא שהמתבונן רואה מייד שמגדל פיבקו משתייך למתחם מודרני זה, אלא שהוא גם שונה ומתבדל מ"שכניו". ראשית, הוא נמוך מהם; בניגוד לבניינים הגבוהים, המסמלים בד"כ את העצמה של הכלכלה והתאגידים הגדולים (למשל, של תעשיית היהלומים הישראלית) ומגמדים את האדם, פיבקו הוא בן 16 קומות בלבד. זהו סדר גודל אנושי יותר ועל כן בנייה הומניסטית; היא מראה שהעתיד או המאה ה-21 יכולה להיות בגובה העיניים.

אולם, מה שמייחד את הבניין יותר מכל זה השילוב בין שני הפנים המנוגדים שלו. בנייני זכוכית, ופלדה, כאותם גורדי השחקים המפארים את הכלכלה, משדרים סדר, רציונליות. זוהי קדמה המבוססת על תעשייה וטכנולוגיה. למגדל פיבקו בניגוד גמור יש חזות "מוזרה", או במלים אחרות – פנטסטית ועטופת מסתורין; יש כאלו שהוא מזכיר להם חללית, לאחרים מין ארמון מ"אלף לילה ולילה".

מכאן שהאמירה המתקבלת היא שהעתיד הוא לא רק בגובה העיניים, אלא גם דמיוני ומסתורי, כי הוא שייך לא לטכנולוגיה אלא לרעיונות היצירתיים והמטורפים של האדם. כשהוא עומד מול גורדי השחקים הגבוהים ממנו בהרבה, הוא "אומר" להם בלא מעט חוצפה שמה שחשוב זה לא רק הכסף והטכנולוגיה, אלא האופי והתוכן. ובאיזה חסכון ודיוק הוא מעביר את החוויה הזו! לא רק סופר-מודרניות ב 16 קומות בלבד, אלא גם הבעה ייחודית ועזה מלא יותר מריבוע זכוכית ובטון ושכבת פלדה "מפוסלת".

מאמר זה שימש, אם לא לשום מטרה אחרת, כדי לחלוק את התלהבותי הרבה מאדריכלות מודרנית של מבנים בולטים ומרשימים. בעבר מונומנטים קדשו בדרך כלל או את האלים (יש יאמרו – את הממסדים הדתיים) או את השלטון. כיום, עם הירידה (או השינוי) באופיה ומעמדה של הדת, חלקם בוחרים לוותר על אמירה רוחנית ולחקור אפשרויות אדריכליות, בעוד שאחרים מקדשים מקוריות, אינדיווידוליות, יצירתיות ודמיון.

האדריכלות היא האמנות של החוויה הכוללת, שכן בנייה יוצרת את היישוב והעולם התרבותי כולו והאדם הוא חלק ביצירה כיוון שהוא חי בה ואותה כל הזמן. זה הופך את האדריכלות לאמנות החברתית ביותר כי היא מערבת את כלל האנשים ובאופן יומיומי. היא מרתקת בדרך בה היא משלבת המון היבטים שונים – חומר, צורה, צבע, דינמיקה, מרחבים ומרווחים, מרקם, פרספקטיבה, שילוב בסביבה, אור וצל, תנועה ועוד כדי לגשר בין אילוצי מציאות ושיקולים פרקטיים לבין גיבוש אמנותי.

בניין הוא אמנותי כאשר הוא "אורגני", כלומר ההיבטים השונים הללו משולבים בחוכמה ובנשמה כדי לתת לבניין אופי ייחודי ואמירה ברורה.

בישראל אין מסורת אדריכלות מפוארת או ייחוס חשיבות רבה לאמנות זו ותכופות מוקמים מבנים מכוערים הפוגעים בסביבתם ונועדו "למלא כיסים". לצד אלו, יש כמה פנינות מחמד. זה מעיד כי אנו חברה של אנשים המשקיעים את מירב תשומת לבם הציבורית ל"מצב", השקעה טבעית אם כי לא תמיד יעילה היות ולא ברור מה הניבה במהלך השנים. זה סימן לכך שעדיף להשקיע מאמצים בפתרון בעיות אחרות של ישראל, ובתהליך חופף של חיפוש רוח חדשה ומטרות חדשות ומלהיבות למען העתיד.

לשם כך, במדינה בה אנשים למדו לחרוד מחדשות ולדבוק בשגרה, יש להעיר אנשים ממרבצם. אדריכלות היא דרך אחת לעשות זאת באמצעות החוויה שהיא מעוררת. מוזיאון הסובלנות בירושלים, שבונה אחד מגדולי האדריכלים בעולם, פרנק גרי, עשוי לתרום בהמרצת דם נחוצה לעיר נפלאה זו, אולם צריך להיות דיאלוג בין האחראים על מפעל זה ותושבי העיר, ונראה שכדאי לעבד עוד את הרעיונות והתוכניות למבנה.

מגדל פיבקו ברמת גן, שכבר מעורר רגשות ומחלוקות, מסתמן כהישג אמנותי ותוספת אורבנית מרתקת. האמירה שבבסיסו: עתיד וקדמה באים בדמות הרעיונות היצירתיים, מטורפים ומסתוריים של האדם.