קורוזיה ובלות באלמנטים מזוינים

למתכנני מבנים עבור אנשי הבהאים - נדרש תכנון מבנים לקיים של 500 שנה ולא על 120 שנה .
אני משוכנע שהפרעונים דרשו ממתכנני הקברים שלהם דרישות לקיים במונחים של "לתמיד". כעת ואנו נמצאים "רק" מספר אלפי שנים ממועד הבניה וניתן להבחין כי פנים הפירמידות השמור לקברים נשמר בצורה יוצאת מן הכלל אלפי שנים.

ככל הנראה לא היו בעיות כלכליות לפרעונים שימנעו מהמתכננים והמבצעים את בניית הפירמידות והקברים באופן זה. כמובן שהחונטים לא הצליחו במשימתם והגופות נרקבו.

נראה שמשימה זו של תכנון בניינים לקיים מוגדר בישראל כיום היא קשה במיוחד:
בחוקת הבטון, לדוגמה - קיימת התייחסות לקיים של בטון מזוין בדרך עקיפה - מגדירים עוביי כיסוי של הבטון בסביבות קורוזיביות שונות כדי להבטיח עמידות שווה של המבנה בסביבות שונות - אולם, אין התייחסות לדרישת קיים מסוימת.
כלומר לא נאמר כמה שנות שרות ייתן מבנה שתוכנן על פי דרישות התקן.

לשם המחשה נביא את הדוגמה הבאה:
בטון מזוין שהזיון שלו יהיה עשוי פלב"מ- נירוסטה, יתקיים מאות שנים ולא ייפגע (גם אם ימצא על חוף הים), ובתנאי שעובי הכיסוי מעל הזיון ייקבע על פי דרישות חוקת הבטון - בעוד שאותו מבנה באותו מקום עם בטון מזוין רגיל ובאותו עובי כיסוי של בטון יפגע בתוך עשרות שנים.

העולם כיום אינו מסתפק בשיטות התכנון הישנות של בניינים שבהן המתכנן אינו נדרש להבטיח את עמידותו ארוכת השנים של הבניין שאותו הוא תכנן.

האם יש התייחסות בתקינה הישראלית לקיים של מרכיבים שונים של מבנים שללא כל ספק משך החיים שלהם קטן במידה ניכרת מזה של מבנה הבטון המזוין או מבנה הפלדה?
התשובה היא לא.

ידוע כמובן שמשך שנות השרות של צבע על גבי פלדה שונה ממשך שנות השרות של גילוון. אולם מסתבר שאין התייחסות לנושא הקיים של צבעים וציפויים בתקינה.

ומה על הקיים של מרכיבים שונים במבנה - דלתות וחלונות מעץ, או דלתות וחלונות מאלומיניום אשר ידוע מראש שהקיים שלהם נמוך מהקיים של המבנה ויהיה צורך להחליפם מספר פעמים במשך חיי המבנה? או על חומרי אטימה, החיוניים כל כך לשמירה על יובש בתוך חלל המבנה? (שהרי אלה ללא ספק בעלי אורך חיים קצר יותר ולבטח ידרשו חידוש מדי תקופת שנים מסוימת).

ולגבי חלקי האלומיניום המותקנים במבנים - מהו משך חיי חלונות אלומיניום ? מסתבר כי גם נושא זה אינו מוגדר ואינו מוסבר בתקינה.
נכון שאת עובי שכבת האילגון (האנודיזציה) מגדירים על פי סוגי הסביבה הקורוזיבית שבה ימצא חלק האלומיניום - אולם גם כאן לא מתייחסים התקנים למשך הקיים: לא של הציפוי המגן ולא של חלקים המצופים באבקות.

עד כאן לא הייתה כלל התייחסות לנושא האחזקה והשפעתה על הקיים.
ברור לכולנו שאחזקה נכונה ובמועדים הנדרשים בפועל (ולא על הנייר) יכולים להאריך את משך שנות השרות של בניין מעבר לשנות השרות שהיה מספק ללא האחזקה. אך האם אחזקה נכונה ובזמן הנכון מספיקה כדי להבטיח את הקיים הנדרש בתקנים ?

ובנוסף - גם להיבט הכלכלי השפעה על הקיים. שהרי ברור כי על מנת להבטיח את אורך שנות השרות הנדרש (על ידי היזם או התקן) - יש לעיתים לבחור בחומרי בנייה מעולים יותר ולהפעיל שיטות בניה והגנה יקרות וטובות יותר.

ברור לחלוטין שכל דרישה של יזם או מזמין עבודה לקיים גבוה מזה הנדרש בתקנים היא לגיטימית ומה שצריך המתכנן לעשות הוא לתכנן את עמידות המרכיבים ואמצעי ההגנה שיאפשרו להבטיח את חלקיו לעמידה בדרישה זו.

היזם עצמו, ברוב המקרים, אינו יכול לדרוש מהמתכנן קיים מוגדר (משום שאין דרישות קיים בתקינה הישראלית) ולוודא שהמתכנן ידאג להפעלת אמצעים שונים על מנת להבטיח שדרישות הקיים (=משך שנות השרות) שהוא מעוניין ודרש אכן יתממשו.

חשוב לציין בנקודה זו שהגישה כיום בעולם השתנתה לחלוטין:
פורסמו תקנים ובהם מוגדר הקיים הנדרש, ועל המתכננים לבחור את החומרים ואת חלקי המבנה ואת שיטות תכנונם והגנתם בצורה שתבטיח את הקיים.
בנוסף עליהם להגדיר את רמת הביצוע וכן את פעולות הבקרה והבדיקה לקראת אחזקה שוטפת של כל החלקים והרכיבים הדורשים אחזקה.

מכאן ברור שגם אם יזם ירצה לחסוך בהוצאות ההקמה ויאמר למתכנן - "איני מעוניין להשתמש בחומרים יקרים יותר או בשיטות יקרות יותר שרק באמצעותם ניתן יהיה להשיג את הקיים הנדרש בתקנים וזאת מתוך רצון לחסוך בהשקעות הכספיות המידיות להקמת המבנה" - לא יוכלו רצונות בקשות או דרישות מצד היזם להשפיע על התכנון הנכון, ומי שיקבע את דרך התכנון של המבנה ובחירת השיטות והאמצעים להבטחת הקיים הנדרש ואת הדרכים להשגתו יהיה המתכנן ולא היזם.

היזם יהיה חייב להשקיע את המשאבים על מנת להבטיח את הקיים הנדרש בתקן- אחרת לא יוכל לקבל אישורי בנייה או אישורי גמר עבודה.