שימור מבנים: הלכה למעשה

כאשר לפנינו מבנה המיועד לשימור- אפשר לא לעשות כלום, אפשר לעשות את המינימום הנדרש בכדי למנוע המשך הידרדרות מבנית ואפשר לבצע שיקום ושימור. מהן ההשלכות של כל דרך פעולה?

מכיוון שתחזוקה תקופתית זולה יותר ופשוטה יותר משיקום יסודי, אם נשמור את המבנה במצב תקין נוכל להסתפק בעבודות ניקוי, צביעה וגינון. ללא שימור והגנה נאלץ לבצע עבודות שיקום, חיזוק, והחלפה של רכיבים בבניין. לעומת זאת, הסתפקות בפעולה מינימלית לא תניב הערך המוסף של מבנה לשימור. רק עבודות שיקום ושימור, הדורשות השקעה, תוכלנה להניב פירות.

השאלה מה עושים בבניין לשימור היא שאלה אסטרטגית לגבי הבניין. לאחר שלב הדיאגנוזה (תיעוד מלא) ולפני התכנון המפורט, נדרש לקבוע מה תהיה סוג ההתערבות במבנה, גם בהקשר הסביבתי. מהי דרך הפעולה המומלצת, מהו המחיר הסביבתי של השימור, מה תהיה התרומה הייחודית של המבנה לסביבה ובאלו אמצעים יש לנקוט.

ההגדרות המקובלות (עפ"י פרופ' שוויד ואח') לפעולות השימור הן:-

1. הגנה - פעולה הבאה להגן על המבנה מפני נזקי טבע ואדם כולל גידור וכיסוי (קרוי זמני) שמירה וכד'.

2. ייצוב - (Consolidation) פעולה הבאה להבטיח את יציבותו ההנדסית של המבנה, הנתון בסכנת התמוטטות או אטימתו בפני חדירת גשם.

3. שימור מונע - (Preservation) - פעולה הבאה להבטיח המשך קיומו של המבנה בשלמותו ולמנוע הידרדרות נוספת במצבו. ללא שינוי במצבו הנוכחי של המבנה למעט פעולות ייצוב חיוניות ללא חידוש חומרים והסרת תוספות.

4. שחזור (Restoration) - פעולה הבאה להחזיר למבנה את צורתו המקורית כפי שהייתה במועד מסוים בעבר, כולל שחזור פרטים מדויקים, הסרת תוספות שנעשו לאחר אותו מועד, הצבה מחדש של רכיבים שהתמוטטו ונמצאו באתר והשלמת המבנה.

5. שיקום (Rehabalitation) וגם שימוש מותאם (Readaptation) - פעולה הבאה לאפשר לעשות במבנה שימוש מועיל תוך שמירת הרכיבים המקיימים את ערכו התרבותי/אדריכלי. כולל תיקונים ושינויים הנדרשים לשימוש המתוכנן.
השימוש יכול להיות השימוש המקורי או שונה מהמקורי באופן שאינו פוגע בערכו התרבותי של המבנה ומותאם לתפקוד בן זמננו.

6. בניה מחדש (Reconstruction) בניה מחדש של מה שהושחת ונהרס כליל, על פי המבנה המקורי, בהסתפק על תיעוד מלא, כהעתק נאמן של הצורה, המבנה, הפרטים, החומרים, המרקם והצבעים שהיו.

7. העברה (Relocation) - הזזת המבנה בשלמותו ממקומו המקורי למקום סמוך כדוגמת בתי הטמפלרים בשרונה. בפעולה זו יש משום שינוי הבינוי המקורי וסכנה ליציבות הבניין.

8. פרוק והרכבה מחדש (Reassembly) - פרוק מבנה קיים והרכבתו מחדש על מרכיביו המקוריים באתר אחר. כולל תוספת חומרי מליטה וחיזוקים (כדוגמת מקדשי אבו סימבל במצרים).

9. שכפול (Replication) יצירת העתק מדויק של המבנה או חלק ממנו לשם הגנה על המקור הקיים.

10. תחזוקה (Maintenance) הפעולה הנדרשת לשמור על תקינות המבנה כדוגמת ניקוי, סילוק מזיקים, טיפול תקופתי באמצעות חומרים מסורתיים:- סיוד, צביעה, כוחלה ועבודות גינון.

11. פסדיזם (Facadism) שימור חזיתות המבנים ובניה מחדש מאחוריהם. כאשר מדובר בבנין בודד יכולה להתקבל הרגשה שמדובר בתפאורה ישנה לבנין חדש. כאשר מדובר ברחוב שלם שומר הפסדיזם על החלל הציבורי והמרקם העירוני.

12. שימור מתחם - בעל מכנה משותף אדריכלי, תרבותי ואורבני. הטיפול הכולל במתחם עדיף על שימור המבנה הבודד, מאפשר גמישות רחבה יותר בבינוי חדש ויוצר ערך מוסף הנובע מיצירת סביבה ייחודית.

13. שימור חלקי - שימור פרט או קטע בנין כמזכרת מהמבנה המקורי ושילובו בפיתוח חדש. (כדוגמת טליתא קומי בירושלים) נחשב כלעג לרש בעיני אנשי השימור ואלמנט דקורטיבי בעיני אדריכלים אבל שימור, זה לא.

14. תוספות בניה חדשות על המבנה המשומר. למיצוי זכויות הבניה ולהתאמה לשימוש בן-זמננו. במקרה זה עולה השאלה, האם התוספת מעוותת, מגמדת או מטשטשת את הערכים של המבנה המקורי. (ר' בהמשך).

ומהו המחיר הסביבתי של השימור?

לא מבצעים שימור בכל מחיר. כאשר לפנינו מבנה לשימור, ההחלטה על שיקום מלא ויקר קשורה לפעמים בהקמת מגדל חריג הקורע את הרקמה העירונית (מגדל נחושתן, למשל) ואז נשאלת השאלה האם כדי לשפץ שני בתים צמודים, שאף אחד לא צריך, ראוי להקים מגדל חריג כל כך בשולי שכונה היסטורית. שפגיעתו עולה על תועלתו.

בהקשר הסביבתי ניתן גם לשקול האם ראוי להשקיע משאבים ציבוריים רבים בשימור ושיקום מבנה הנמצא בסביבה תעשייתית עוינת ללא נגישות הולכי רגל בניתוק מהעיר בזיהום אויר ורעש קשה או בסמוך למפגעים סביבתיים. השימור יהיה כאן ללא תרומה עירונית כלשהי, ולכן מיותר.

כאשר אנחנו מדברים על שימור, בדרך כלל מתכוונים לשיקום כולל שימוש חדש ומותאם למבנה ישן. מהן הדרישות הבסיסיות במקרה זה?

הדרישה היא לשמור על הערכים האסתטיים האותנטיים של המבנה ובו זמנית לאפשר שימוש בן זמננו במבנה. מכאן נובעת דרישה להתאמות פיסית של המבנה בשלושה תחומים:

1. תכנון פונקציונלי - התאמה לשימוש המוצע.
2. תכנון מערכות - הכנסת מערכות מודרניות של אינסטלציה, מיזוג אויר, חשמל, תקשורת וכד' לבנין.
3. הבטחת היציבות הסטאטית של המבנה - תכנון קונסטרוקטיבי.

ההצדקה לשימוש חדש במבנה ישן היא, שרק בנין חי, שמתקיימת בו פעילות יוצרת אמיתית, משמר בעצם את המורשת, באופן שמצדיק את השימור. לא מדובר כאן בשימור מצבות מהעבר אלא על חיים כאן ועכשיו עם מבט על מורשת התרבות.

החלטה זו יוצרת צורך בהתאמות לתפקוד מודרני. התכנון הפונקציונאלי החדש דורש התאמות פיסיות, הן בתכנון פיסי של המבנה (שטחים, חללים, חיוץ, פתחים) והן בהכנסת מערכות, כפי שפורטו לעיל.

שימוש מותאם יכול להיות משרדים (לרבות משרדי יוקרה), מלון, בוטיק, מבני תרבות (ספריה, חוגים וכד') וחברה (מועדונים) מסחר, מסעדות, החלק השיווקי ייצוגי של פעילות תעשייתית, מגורים ושילוב שלהם. בכל אופן ישנן הגבלות לשימוש עצים (Heavy Duty) מבחינת עומסים, נגיפה ובליה מואצת בגלל נזק אפשרי למבנה.

כלומר נדרשים שינויים מבניים וקונסטרוקטיביים, התקנת מערכות, חידוש הגמרים כולל חלונות ודלתות. עם כל כך הרבה שינויים מה יישאר מהבניין? איך שומרים על השימור?

המתח המובנה שבין שימור ושינוי מגיע לידי שיווי משקל רצוי, כאשר מצליחים לשמור על הערכים האדריכלים/תרבותיים (רוח הבניין) במבנה (חוץ ופנים) וגם לאפשר פעילות יעילה בת זמננו.

עירית תל אביב יפו הוציאה קובץ הנחיות מפורטות (4/2003) לדוגמא, המגדירות מה מותר לשנות ומה אסור. כאשר המגמה של ההנחיות היא להשאיר את המבנה, עד כמה שניתן, במצבו המקורי. ההנחיות מפרטות מצד אחד מה ראוי לשמור ומצד שני מה אסור לעשות. בין מה שצריך לשמור ומה שאסור לעשות יש מרווח פעולה צר למדי המאפשר תכנון אדריכלי מוגבל.

במטרה להשביח את הנכס, לעיתים מנסים להוסיף לו "תוספות", להרוס חלקים מקוריים, לבטל פרטים "בעיתיים" לבצע שינוי בפתחים, במרפסות או בגג, להנמיך חללים, לחלק דירות, להשתמש בחומרים מודרניים זולים וכד'. וזה כבר לא אותו בנין.

שינויים בפרופורציות של המבנה (כולל חלוקות משניות), בקומפוזיציה, בטקטוניקה, במודל המסות שלו, כולל שינוי היטלי אור וצל של מרכיבי המבנה (מרפסות, חלונות) והורדת פרטים אדריכליים אפייניים, פוגעות פגיעה יסודית בערכים האדריכליים, שבעטיין נועד הבניין לשימור. ומסירים את עצם ההצדקה לשימור.

במבנה היסטורי נעשו מספר שינויים במהלך חיי המבנה. אלו שינויים ראוי להסיר ואלו לשמור?

זוהי החלטה אדריכלית מקצועית הקשורה בערכיות אסתטית. מהם הערכים האסתטיים האופייניים של המבנה שאנחנו רוצים לשמר.

לפעמים מראה התיעוד, שנעשו עבודות שיפוץ קודמות. למרות שבדרך כלל מנסים לחזור אל התכנון "המקורי" ולהוריד את כל התוספות "הזרות" ייתכן שקיימים שינויים והתאמות שבוצעו במהלך חיי הבניין, שאינם זרים למבנה ובוצעו אפילו ע"י מתכנן המבנה המקורי או במסגרת שימור קודם. כך שצריך לשקול האם לפנינו שיפור במבנה ברוח המקור או שינוי חריג. לדוגמא שיפור פרטים ירודים שבוצעו במקור בגלל מגבלות תקציב לפרטים האופייניים לתקופה. כך שההחלטה על הסרת השינויים אינה רק כרונולוגית. והמטרה היא לשמור על אופי הבניין.

מהי האתיקה האדריכלית הדרושה בשימור?

בנין צריך לומר אמת. לא לבנות מבנה חדש כאילו שהוא ישן. לא ליישן אותו באופן מלאכותי , לא לטשטש הבדלים בין בניה חדשה לבניה ישנה -נדרשת הפרדה בשפה ובחומר. לא להראות בנין באופן שהוא אינו כזה. ולכן מבנה משומר לא יכול להראות בדיוק כמו הבניין המקורי, אבל יכול לשמר את ערכיו המקוריים. לא להדביק בניה חדשה לישנה ולצפות להמשכיות.

התוספת לא מתחרה ולא מאפילה על המקור. יכולה לשמש כרקע נייטראלי או כניגוד משלים, אבל היא לא יכולה לעוות את המקור. כנ"ל לגבי שינויים. הבניין, כיחידה שלמה, צריך לשמור על החללים הטיפוסים לטכנולוגיה ולתקופה בה נבנה.

לכן קיימות גם מגבלות בשינויי פנים, כדי לא ליצור מבנה חדש בכסות ישנה באופן שהפנים יסתור את החוץ. או שהשימור יהפוך לתפאורה דקה לבנין אחר.

האם שימור אפשרי במסגרת כל תקנות הבניה - חניות תקניות, קולטי שמש, מסתורי כביסה, מיגון ממדי"ם, מדרגות קיימות (לא תקניות), מידות חדרים ופרוזדורים, אדני (UK) חלונות, נגישות נכים/ מעלית, עמידות ברעידות אדמה ולפעמים גם בידוד ואיטום?

לא, בפרוש לא. ונדרשת כאן הקלה או פטור חלקי, כפי שניתן לבניה קלה, שבשל אופייה לא מתאימה לתקנות הבניה הנוכחיות. מצד שני ניתן למצוא פתרונות חלקיים בנושאים הקשורים לתפקוד המבנה.

חניה - מכפילי חניה תת קרקעיים בצד הבניין (עד 3 קומות), פתרון מאפשר גם גישה במפלס הקרקע למבנה. ללא צורך לחפור מרתף מתחת למבנה.
מיגון - מקלט משותף במרתף קיים או בצד האחורי.
מעלית - הידראולית חיצונית מופרדת מהמבנה הראשי.
חיזוק - המבנים הישנים לא תוכננו לעמוד בפני סיכונים עפ"י תקנים מודרניים. אבל ניתן לשפר את עמידות המבנים ובכך להקטין את הסיכון משריפה, הצפות, רעידות אדמה, הפצצות, מפולות (עפר/בוץ) וכו'. גם אם לא ניתן להגיע לעמידה בתקנים שנכתבו לבניה מודרנית, ניתן לשפר. (חיזוק הביסוס עפ"י ת"י 2413, מערכת גילוי וכיבוי אש אוטומטית ופיתוח סביבתי).

איך מסתדרים עם כל המערכות והתשתיות החדשות שלא היו בבניין ועכשיו צריך להתקין אותן?

בדרך כלל אנחנו מקבלים שלד מבנה ללא מערכות. לפעמים גם יש מגבלות בחרוץ קירות נושאים להעברת קווי תשתית (מים, חשמל, תקשורת) ואז נדרשת התקנה חיצונית, כלומר סופרפוזיציה מלאה של כל המערכות + פריסות של כל החדרים, ירידות אנכיות בלבד (מובלי מתכת) מתעלות בסמוך לתקרה

לפעמים בגלל שיקולי מזוג אויר נדרשת הנמכת גבס בהיקף החדר, המשמשת גם למעבר קווי תשתית אחרים ומשאירה את התקרה במרכז החדר בגובהה המקורי. באזורים עתירי תשתית כמו מוזיאונים ומשרדים מסוימים ניתן לבצע רצפה צפה נמוכה (14-12 ס"מ) ופנלים גבס עד לגובה 220 ס"מ. בערך במרווח 7 ס"מ מהקיר המקורי. הפנלים משמשים לתצוגה והמרווח למעבר תשתיות. כך יוצרים גם ניתוק והפרדה בין הישן לחדש.

באופן מסורתי עד סוף שנות ה- 40 הותקנו צינורות השופכין והדלוחין בחזיתות שירות באופן גלוי- מצנרת ברזל יצקת לשופכין וברזל משוך לדלוחין ומים. גם המרזבים (מהגג ומהמרפסת) הותקנו על גבי החזית מצינורות אבץ. כך שניתן לשחזר צנרת גלויה בצורה, בחומרים ובמקומות הראויים.

בכל אופן כדאי לצמצם מובלים גדולים (מיזוג אויר, צינורות ביוב) מרכזיות ומקומות אגירה. לגבי מיזוג אויר יש לשקול שימוש במערכת אינוורטר (VAV) מרכזית (מאייד אחד על הגג) שאינן דורשות תעלות. רצוי גם להקצות פיר אינסטלציה פנימי למעבר צנרת.

באמצעות הקמת תשתיות עירוניות מתאימות ניתן לבטל אגירת גז ואשפה בנכס. ע"י יצירת רשת עירונית ברובע לשימור ניתן לסלק באופן פנאומטי את האשפה הביתית (כפי שנעשה למשל בלאון בספרד).
באזורים שהעירייה מתקשה להכניס משאיות מכולה לפינוי אשפה יוסרו המטרדים של מצבורי אשפה וגז. כפי שמקובל באירופה, רשת עירונית של גז טבעי מספקת גז עד נקודת השימוש בבניין, ללא תנועת משאיות חלוקה ומתקני אחסנה מקומיים, שאין להם מקום (אם אין רשת,אפשר למקם צובר גדול בשולי השכונה).

פיתוח תשתיות משופר יכול לכלול יצירת פרוזדור/מנהרת שירותים, המאחדת תשתיות ניקוז ביוב מים חשמל ותקשורת במובל אחד תת קרקעי עם גישה ובקרה. ניצול יעיל יותר של תת הקרקע יכול לחסוך גם בארגזי חלוקה (חשמל, בזק וכבלים) שימוקמו במנהרת השירותים. כל ההזנה היא תת קרקעית וללא פילרים.

כל הפתרונות הטכנולוגיים אינם באים במקום תכנון קפדני ומעקב אחר כל קו בבניין ובסביבתו ע"י האדריכל.

האם החומרים המקוריים הם טובים מספיק, עמידים חזקים ומתאימים לשימוש בן זמננו? האם ניתן להשיג את החומרים הנ"ל ולהשתמש בטכנולוגיית הבניה המקורית? מהו הנזק שבשימוש בחומרים זרים?

בסך הכל אנחנו מנסים בשימור לעכב את התהליך הטבעי של הבליה ולהאריך את חיי המבנה בעוד כמאה שנים, עד שהדורות הבאים יטפלו בו. הניסיון הראה שאין לנו ברירה, אלא להשתמש בחומרים הטבעיים המקוריים שהוכיחו עצמם במשך מאות שנים. ניסיונות להלביש טכנולוגיות מודרניות של קונסטרוקצית שלד בטון מזוין וטיח צמנטי על מבנים עתיקים שנבנו בטכנולוגיה של קירות אבן כורכר נושאים וטיח על בסיס סיד ותקרות קמרונות וכיפות או עץ, גרמו לנזקים חמורים.

מעבר לפגיעה באותנטיות מביא השימוש בחומרים זרים לפגיעה בשלמות המבנית, להופעת סדקים, ספיגת לחות, חדירת מים, כתמים והתקלפויות, שהם התוצאה החיצונית של הפעלת מאמצים מיותרים על המבנה ודחייה בין חומרים שונים. ניסיונות השימור במאה ה- 20 באמצעות פרופילי ברזל וחומרים צמנטיים, כולל ניסיונות במוטות דריכה במבני כורכר מסורתיים הראו בליה טוטאלית של הברזל וסדקים חמורים במבנה המקורי תוך מספר שנים מועט מרגע ההתקנה.

טכנולוגיית הבניה המסורתית (עד מחצית המאה ה- 20) היא טכנולוגיה עתירת עבודת אומן - מקצועות הולכים ונעלמים - מסגרים, טייחים, בנאים, מוזאייצ'יקים, נפחים, פחחים, זגגים, נגרי בנין וסתתי אבן ברמת מייסטר, קשה למצוא היום. ומכאן נגזר גם מחיר השימור. הצעד המעשי הראשון שהחברה הציבורית לשימור צריכה לעשות זה להכשיר עוד בעלי מלאכה מיומנים.

במאמצים מסוימים, ניתן לייבא את החומרים המקוריים באיכות המתאימה. בניגוד למקומות אחרים בעולם שבה היה שימוש מודגש בחומרים מקומיים, במבנים ההיסטוריים שלנו השתמשו בחומרים (עץ וברזל) מיובאים מאירופה - פרופילי ברזל לחלונות בעלי תכולת נחושת גבוהה עץ מאיכות מעולה (אלון, מהגוני, ארז, אלה וקליר אדום). ניתן גם לשפר את חומרי הבניה ע"י שימוש בחול ללא מלחים, דרוג מדויק של האגרגטים ושימוש בסיד הידראולי טבעי (NHL).

מהם ההבדלים בין הגישה השמרנית לזו הרדיקלית יותר בשימור מבנים?

בשימור שמרני אין כוונה לשנות ולהחליף את השיטה הקונסטרוקטיבית של המבנה. לגישה השמרנית ישנן מטרות צנועות יחסית:

1. להקטין את קצב הבליה של חומרי הבניה עד כמה שניתן.
2. שימור החומר המקורי של המבנה.
3. שימור באמצעות טכנולוגיות וחומרים מסורתיים בלבד.

הטענה של הגישה השמרנית, המבוססת על ניסיון עבר, היא ששימוש בחומרים ובטכנולוגיות חדשות יגרום נזק למבנה ויפגע בטיפולים חוזרים בעתיד.

הבעיה במדיניות שמרנית, שמקורה בשימור ארכיאולוגי, שהיא לא נותנת תמיד תשובה מספיקה לשימושים בני זמננו במבנים רעועים.

בכל אופן, הכלל בשימור כמו ברפואה לא לנקוט בצעדים רדיקליים ללא צורך. לכן יש לזכור:-

- גם אלמנטים (חדשים) בנויים אבן יכולים להיות אלמנטים קונסטרוקטיביים.
- שמירה על מגע מינימאלי שבין אלמנטים ממתכת (נירוסטה 316 בסביבה ימית) ומבנה האבן.
- הגבלת שימוש בצמנט (עד 5% צמנט לבן) בתערובת על בסיס סיד ליציקת/בנית ליבה לקירות (בגישה השמרנית - ללא צמנט כלל).
- הקפדה על איכות הביצוע בטכנולוגיות המסורתיות. לדוגמא בעבודת טיח על בסיס סיד נדרש ללחוץ, להדק ולשפשף מס' פעמים כל מנה.
- עבודה בחומרים מסורתיים מחייבת עבודה חוזרת כל כמה שנים על שלמות המישקים לשם הגנה מפני חדירת מים לליבת הקירות והקמרונות.
- קיר ספוג מים, המכיל כמות גדולה של מלחים, לא יחזיק מעמד. ולכן נדרשת פעולה של שיקום, שטיפה במי סיד, הזרקת חומרים לליבת הקיר או בנית ליבה חדשה מתערובת על בסיס סיד אגרגטים וחלקי חרס.

כאשר מטפלים במבנה מוזנח ומעורער, שנדרש לתפקוד מודרני צריך לפעמים לבצע התערבות כירורגית, יותר רצינית כמו עיגונים ועבודות ביסוס.

האם השימור אפשרי מבחינה קונסטרוקטיבית? האם אפשר להבטיח את יציבות הבניין ולהשתמש בו עפ"י חוק?

לצורך תשובה נבדיל בין מבנים מבטון מזוין לבניה מסורתית יותר. קיימת טכנולוגיה בדוקה לשיקום בטונים, כולל בטונים בסביבה ימית, במידה והקורוזיה לא אכלה את ברזל ניתן לבצע שיקום.

בקונסטרוקציה המסורתית מדובר במבנה בעל קשיחות נמוכה בהשוואה למבנה של בטון. הקשיחות הנמוכה יוצרת רגישות לדפורמציות ולעמידות בעומסים דינמיים. המבנה גמיש בעל חתכים רחבים. כאשר הטיט, על בסיס סיד, שבמישקים, הוא המקשר היחיד בין האבנים.
כאשר החומר נעלם מהמישקים, כל אבן יכולה לפעול עצמאית ויש חדירת מים לליבת הקיר. שטיפת חומרים הדקים מליבת הקיר יוצרת חללים שיוצרים עומס יתר על הפן החיצוני של הקיר ומביאים להתנתקות שלו מהליבה וגורמים להתנפחות (התכרסות) ובסופו של דבר להתמוטטות כתוצאה מעומס אופקי קל או מויברציות ועומס דינמי כלשהו. כך שבאופן מוזר התמוטטות פתאומית ההופכת את המבנה לגל אבנים קטן, מקורה באבדן החומרים הרכים והדקים (הסיד והזיפזיץ) מהקירות והקמרונות.

כאשר לא ניתן למלא את החסר - לחדש את המישקים שהתרוקנו לחלוטין או להזריק כמויות גדולות של חומר לליבת הקיר - ניתן להשתמש בעוגני נירוסטה (לא דרוכים וללא מגע ישיר עם האבן) במטרה לייצב את הקיר ולפזר את העומס. (זהו הטיפול הרדיקלי לחיזוק המבנה).

הפעולות ההנדסיות בשיקום מבנים ניתנות להגדרה הבאה: -

1. תמיכה - יצירת קונסטרוקציה חיצונית למבנה לשם תמיכתו (פיגומים, תומכות קונזוליות וכד').
2. חיזוק - בצוע קונסטרוקציה נוספת המשולבת במבנה (כדוגמת ריתוך מוט ברזל נוסף לפרופיל קיים).
3. שיקום - שימוש בחומרים כדי להאט את קצב הבליה. (ממירי חלודה לברזלי זיון, הזרקות רזין אפוקסי מיוחד וכד').
4. שחזור - בניה ויציקה מחדש של חלקים הרוסים.

מהם החידושים הטכנולוגיים בתחום שימור מבנים?

ההתקדמות הגדולה נעשתה בעיקר בתחומים הבאים:
יכולת האנליזה המבנית (בדיקות ללא הרס) ובקרה שוטפת אחרי שינויים במבנים (מדי עיבורים אלקטרוניים). אפשרות לבקרת חום ולחות בבניין, החיונית להגבלה של התפשטות תרמית במתכות ולדפורמציות בעץ כתוצאה משינויי לחות. טכנולוגיה של חיזוקים מכניים באמצעות עיגונים ללא מגע ישיר בין המתכת והאבן. טכנולוגיה של הזרקת חומרים לליבת המבנה, הגנה קתודית על הברזל. ומיפוי מדויק ע"י סורק לייזר משולב עם צילום דיגיטלי מיושר לתיעוד מבנים מורכבים.
ניתן לסכם ולומר כי בעיקר למדנו מה לא לעשות.

עפר סבר 
סבר אדריכלים מהנדסים