האם השימור נוגע לעניין איכות הסביבה? או משהו הדומה להנצחתם של אישים ומאורעות היסטוריים?

לא. כדי להנציח אישים ומאורעות כדאי לכתוב ספר או להפיק סרט. ואם רוצים אפשר לבנות מונומנט או אפילו מוזיאון, או פשוט להציב שלט. אבל זה כשלעצמו לא מצדיק שימור של מבנה ישן. אם תשאל היסטוריונים, הם תמיד מעדיפים לכתוב את ההיסטוריה בספר על נייר, ולא על גבי בנין. כמובן, שאם המבנה ראוי לשימור הוא יכול גם לספר את סיפור המקום. אבל זו לא הסיבה לשימורו. שימור זה לא הנצחה.

ובכל זאת, זו הסיבה הפופולארית ביותר לשימור מבנים?

נכון, כי קשה להסביר את הסיבות המקצועיות, שקשורות בעיצוב עירוני ובאסתטיקה של אדריכלות, וגם הסיבות התרבותיות לא תמיד מגובשות ומוגדרות כראוי בשלב המאבק על השימור. בפועל, הגישה לשימור השתנתה עם השנים:-

• הגישה ההיסטורית, מבקשת שהבניין יספר את סיפור ההיסטוריה של המקום.
• הגישה האדריכלית, מבקשת שהבניין (והסביבה שלידו) יעשירו את חווית המקום.
• הגישה התרבותית, מבקשת שהבניין יתרום לגיבוש של זהות תרבותית מקומית.

הדגש בקהילה המקצועית הבינ"ל עבר מהגישה ההיסטורית לגישה אדריכלית ולגישה התרבותית של שימור מורשת.

היסטוריה- זה מה שהיה, אדריכלות- תחום התמחות, אבל כיצד ניתן להגדיר מורשת תרבות ומה ההבדל בינה לבין הגישה ההיסטורית?

מורשת תרבות זה לא הסיפור ההיסטורי, אלא הערכים שהנחו את בוני המקום. ההנחה היא שכל מבנה בעל ערך, מבטא ערכים של מורשת תרבות מסוימת (בצורתו, במרכיביו ובטכנולוגית הבניה) הנחה זו חלה גם על הנוף ההיסטורי בסביבה העירונית הבנויה. דוגמא בולטת היא "העיר הלבנה" בתל אביב שנבנתה בסגנון הבינלאומי עפ"י ערכי המודרניזם.

שלושת הגישות עדיין קיימות. אבל אם נחפש מבחנים אובייקטיביים יותר, להגדרת ערך של בנין או סביבה, כדי שיצדיק פעולה של שימור, נגיע בדרך כלל לפרמטרים עיצוביים, אדריכליים, ויזואלים וקוגניטיביים, שתלויים יותר בבניין עצמו, ויוצרים סרגל הערכה יותר אוניברסלי לאיכות המקום. ערכים אלו מוגדרים היום מקצועית ויש לי הרגשה שאפשר לעמוד על קרקע מוצקה בתחום הזה, באופן שאינו תלוי בהעדפות פוליטיות.

בארץ, הגישה ההיסטורית עדיין שולטת. באנגליה למשל, זכה מבחן השימור האדריכלי לקונצנזוס רחב. אונסקו אימץ את הגישה התרבותית. ואכן, בהגדרת אופי של אזור לשימור צריך להכניס גם מאפיינים תרבותיים וחברתיים. אם אנחנו מעוניינים שהקביעה של מבנה או אתר לשימור תהיה מקצועית ולא פוליטית, יש להגיע להגדרה מקצועית של ערך המבנה.

האין זה עניין פוליטי?

קיימת סכנה של ניצול פוליטי של השימור, כדי ליצור מיתוס לאומי, כדי לשרת מטרות פוליטיות עכשוויות. בגישה פוסט-מודרנית אפשר לשאול, איזה עבר אנחנו משמרים ומהו הסיפור ההיסטורי שאנחנו רוצים לספר.

אם נחזור לאנגליה, שם, יש רק הבדל בדגשים:- השמרנים מקדמים את השימור האדריכלי כמורשת לאומית (ולעידוד התיירות). הלייבור מקדם שימור אדריכלי ותרבותי, במסגרת שיקום מרכזי ערים (ופתוח עירוני).

בארץ, שבה עדיין נאבקים שני עמים על בעלות ושייכות, קיימת סכנה שכל הארץ תתמלא בקברי צדיקים (כולל גיור של כמה שייחים לאחר מותם) להנצחת זיקתנו ההיסטורית, והערבים ישמרו בקנאות כל מסגד או שריד של כפרים שנהרסו, להנצחת ה"נכבה". וכך אנחנו מפנים משאבים רבים, בלי ליצור ערך סביבתי.

אבל המבנה המשומר יכול לשמש אמצעי הוראה מצוין?

נכון, אם רוצים ללמד אנשים היסטוריה (או היסטוריוגרפיה) של המקום, המבנים המשומרים הוכיחו את עצמם כאמצעי טוב, שנותן הזדמנות לגלות דברים חדשים שנמצאים מתחת לאף וממחישים בצורה פיסית וקונקרטית את ההיסטוריה של המקום.

אך צריך לשאול את עצמנו האם זה הכל? או שיש יותר משמעות בשימור, מעבר לאמצעי הוראה היסטורי, שהוא מעין מראה מקום משומר, המציג את הסיפור ההיסטורי. בודאי שיש. גם במונחים של חיי היום יום בקהילה וגם כאמצעי הוראה אסתטית, אדריכלית ותרבותית. אחרת יתברר שהשקענו הון רב ומאמצים בלוח הוראה ענק.

למה לנו להתעסק עם הנושא הזה בארץ, אנחנו לא איטליה עם מסורת בניה ותרבות של אלפי שנים. כאן הכל חדש, לא?

דווקא כאן בארץ, זה אחד המקומות המעניינים לשימור. במאה השמינית החליטו החליפים האומאיים להקים עיר חדשה, שהייתה אחת הערים המפוארות והחשובות באזור, וקראו לה עיר החולות- רמלה. אח"כ באו הצלבנים, התורכים, הבריטים והיהודים הציונים.

עושר כזה של שכבות היסטוריות, שנשתמרו ביפו, בעכו, בירושלים וברמלה, הוא נדיר בקנה מידה עולמי. במהלך נכון, יכול תושב מקומות אלו להיות תייר בעירו.

מהי המשמעות ההיסטורית של השימור?

אפשר להרוס את המבנים – למחוק את ההיסטוריה, אפשר להשאיר את המבנה כמו שהוא- להתעלם מההיסטוריה ואפשר לשמר את המבנה ואת הזיכרון ההיסטורי.

ומדוע לעצור פיתוח נדרש?

זאת לא הכוונה. צריך לבצע פיתוח נדרש במלואו. בצורה אחרת או במקום אחר. ואם קיימת בעיה לבצע את זה, מוסדות התכנון מכריעים.

התערבות תקופתית במרקם העירוני הקיים היא אמצעי חיוני ונחוץ לחיים עירוניים, פיתוח כלכלי וקיום חברתי. האתגר בערים היסטוריות חיות הוא לעצב אסטרטגיה של התערבות שתשמור על הערכים הפיסיים של המורשת המקומית של הנוף העירוני, ותענה על הצרכים התפקודיים של העיר. אנו לא מעונינים בערי תצוגה מתות, ערי מוזיאון או דיסני-לנד היסטורי.

ואם כבר מסכימים על הצורך בשימור, מהי הביקורת על קביעת הערך לשימור?

ישנן שלוש טענות בנושא:-

• השימור עוסק יותר מדי בפרטים אדריכליים והיבטים אסתטיים, שלא מעניינים את הציבור הרחב, והוא נחלתו של מיעוט אינטלקטואלים.
• השימור לא אותנטי מספיק (ברמה הארכיאולוגית), הוא שטחי וחיצוני בלבד.
• שימור של מבנה בודד ברקמה זרה, יוצר מצב מגוחך של חוסר שייכות.

מבין שלושת הטענות, יש ממש לדעתי רק בטענה השלישית.

ומהי התשובה לטענה זו?

שני דברים, חשוב לתפוס את נושא השימור כחלק ממכלול התכנון, ולא כגורם העומד בפני עצמו. כך אפשר יהיה להעריך את אפקט השימור בהקשר לסביבה הקרובה. אסור להשאיר את השימור בשולי התכנון. הדבר השני הוא הגישה לשימור אזורים או מתחמים, ולא מבנה בודד. הערך המתקבל משימור מתחם שלם הוא הרבה יותר גדול. גם אם בתוך המתחם יש מבנים בעלי חשיבות משנית, הרי שפיתוח האזור כולו יוצר ערך מוסף גדול יותר.

רק על ידי שימור מתחם, נוכל להגדיר אופי של מקום, גם במובן הפיסי וגם במובן התרבותי חברתי. קל יותר להתמודד עם מבנים בודדים, נכון יותר להתמודד עם סביבה שלימה. אם ניקח את העיר הלבנה בתל אביב כדוגמא, שבה, גם אם לא כל המבנים באותה איכות, ויש בה הרבה מבנים חריגים, עדיין, הריכוז שלהם ואופי הבינוי יוצרים את הערך המוסף.
יוזמות נדל"ן משנות את הקונטקסט של הסביבה, והמונומנט המשומר תקוע, מנותק מהסביבה בלי שום קשר או התייחסות.

השאלה- מה הבניין עושה לעיר, כלומר מהו הערך המוסף והתרומה של המבנה "המשומר", שהושקע בו הון רב, לסביבה העירונית ולחיי הקהילה. האדר פרופ אלדו רוסי מבחין לצורך זה בין מונומנטים מניעים- שיכולים ליצור מוקד עירוני, למונומנטים פתולוגיים חולניים-העומדים מנותקים בפני עצמם. ומכאן הדרישה לשימור מתחם ולא שימור נקודתי ועדיפות לשימור בתוך העיר ולא באזור מנותק ומבודד. מה שנקרא עפ"י מזכר וינה 2005 "נוף אורבני היסטורי"

הדיבורים על תרומתה של המורשת התרבותית ליצירת קהילות, לא בדיוק עובדים, בתקופת "העיר הזוחלת" האנונימית, המקיימת קשרים וירטואליים במקום מפגשים חברתיים.

ישנן הרבה ערים בעולם, ורובן באמת אנונימיות, ערי שינה מתות, "אנשים קטנים גרים בקופסאות קטנות". כשמגיעים לשם לא יודעים אם זה שיכון בחדרה, חולון או בפתח תקווה. אבל ישנן גם ערים קסומות. מקומות קטנים יחסית, רב שכבתיים, גרעינים של ערים היסטוריות בדרך כלל, שמעניקים לאדם "חווית מקום" ומשרים עליו את "רוח המקום". קשה מאוד להגדיר מראש את התנאים להתרחשות עירונית (city-event) אבל אנחנו יודעים שזה קורה במקומות מסוימים מאוד.

ואיך נושא השימור משתלב עם גישות חדשות בתכנון, כמו בינוי בר קיימא ושיקום מרכזי ערים?

מרחבים פנויים כמשטח נקי ואחיד לפיתוח, כבר לא קיימים. אנחנו צריכים לטפל ביצירת מקומות בתוך סביבה בנויה קיימת, ולטפל בבעיות של ניוון מרכזי הערים ודרישה לבניית מגורים חדשים בצפיפות גבוהה יותר.

שימור מבנים ואתרים יכול לשפר את איכות העיצוב העירוני והרקמה העירונית במסגרת פרויקטים כאלה. תחיה עירונית ע"י יצירת חלל ציבורי עשיר ובעל תוכן כולל מבנים לשימור שהם המונומנטים של העיר היום. והם צריכים להיות בתוך העיר ולא במנותק ממנה.

ומה עושים עם הבניין "המשומר"?

אין טעם להשקיע ולשמר מבנה, ולהשאיר אותו כרשומה ארכיונית, או אפילו מוזיאון (שלא ממש זקוקים לו). צריך להחיות את המבנה המתפורר, להתאים אותו לצרכים נוכחיים אמיתיים, וגם להוסיף לו במגבלות מסוימות, במטרה לתת לו חיים חדשים.

ואולי בעצם מדובר בסה"כ בנוסטלגיה, כשהכוונה היא לבנות עולם חדש?

גם במטרת השימור וגם בהפעלת המבנה מתייחסים להווה ולא לעבר. הנוסטלגיה מעניקה ערך לכל מה שהיה בעבר. אנחנו בודקים את הערך שיהיה לבנין המשומר לאחר השימור. בארץ הקודש בכל מקום שדורכים, יש היסטוריה, אבל האדריכלות והבינוי כמו החיים ממשיכים ומשתנים. אי אפשר להקפיא את העיר כמו בסרט. אדריכלות בת זמננו מנסה להיות נאמנה לרוח הזמן, אבל גם לרוח המקום. והמקום, יש בו גם זיכרונות, חוויות ולפעמים גם אופי מיוחד.

שימור בר קיימא נותן פתרונות לצרכים עכשוויים בלי לוותר על הנחלת המורשת לדורות הבאים. אנחנו מעוינים במבנה פעיל שיתפקד ויענה על צרכים אמיתיים ולא יעמוד כעדות ארכיונית. בנין זה לא חפץ שיכול להיות מאוכסן במוזיאון, קל וחומר סביבה בנויה. שימוש במבנים, יכול וצריך להניב הכנסות ו/או לשרת את הציבור.

כסף. האין זה עקב האכילס של השימור? מדוע זה כל כך יקר?

בבניה פרטית אנחנו יודעים שבדרך כלל כדאי לעשות שיפוץ ("רמונט") למבנה קיים ולהתאים אותו לצרכים החדשים, מאשר להרוס אותו ולבנות מחדש, אם אין צורך לבצע שינויים קונסטרוקטיביים ותשתיות חדשות. דווקא מבנים ישנים מוכיחים את עצמם כגמישים מאוד (יחסית). בשימור יש להוסיף עלויות של תיעוד מדוקדק, ביצוע בחומרים ושיטות ידניות (לפי פרטים מקוריים). כדי להוזיל עלויות יש לדעתי, לקבוע רמות שימור. לא כל בנין ישן לשימור צריך להיות ארמון משוחזר.

עלויות התחזוקה הגבוהות של מבנים משומרים יכולים לצמצם את היקף הבניה לשימור במידת מה. אבל כל תכנית שימור מעוררת את צבור השמאים ועורכי הדין, בבחינת "ישמחו השמאים". ובעלי המקרקעין תופרים לעצמם כיסים גדולים פי כמה ממידתם.

ומה עם יזמות עסקית כבסיס לפיתוח חברתי וכלכלי?

הערך היחיד האמיתי ביזמות נדל"ן הוא זמן החזר ההשקעה, לא שימור ולא מורשת. אין בעיה להרוס את המושבה הגרמנית בת"א ולבנות שם קניון או לבנות מלון על המצדה. לעומת זאת, תכנון פיסי בכלל ושימור בפרט, פועלים לטובת הצבור ככלל, ודואגים לצרכיו ומגינים על האינטרסים שלו.

כאשר מוסדות התכנון שוקלים את התועלת שבשימור לעומת הגדלת ההשקעה הנדרשת או דחיית ההכנסות מנכס נדל"ן לשימור, הרי הם מבצעים הערכה שמאית ומציעים מנגנוני פיצוי במידת הצורך, כמו הענקת זכויות בניה סחירות במקום אחר. השימור הוא לא הליך נדל"ני רגיל, ושכרו יבוא רק בעתיד. כאשר הקרקע בבעלות ציבורית מצטמצמת הבעיה, כמובן.

אז מהי בעצם התועלת המעשית שבשימור?

באופן כללי, איך מעריכים כמה שווה איכות החיים שלנו? בכל אופן יש כמה נקודות מדידות:

• ערכו של מבנה משומר גבוה יותר מזה של מבנה חדש. יזמי נדל"ן משתמשים במבנה לשימור באופן שיעלה את ערך הפרויקט שלהם ומפיקים רווח כלכלי ממורשת התרבות. היזמים לא ממש מעונינים לשמר בעצמם, אבל הם בהחלט מעונינים להיות בסביבה המיידית.
• שימור מורשת הבניה והתרבות הוכחה כמקדמת תיירות מעולה. האטרקציה התיירותית, במקרה שלנו האזור המשומר, מתנהגת כמו כל מוצר כלכלי. בדיקה כלכלית אשר נעשתה בזכרון יעקב הוכיחה את עליית ערכי הנדל"ן בסביבה המשומרת במרכז המושבה והגדלת הפעילות העסקית במידה משמעותית.
• שימור מבנים במסגרת שקום מרכזי ערים/ החייאת לב העיר, הוא פרויקט כלכלי חברתי. קשה, אך ניתן לכמת את תועלתו בשיקום המרקם החברתי. נכסי מורשת מהווים כלי ליצירת גאווה והזדהות עם המקום, וככאלה, הם אמצעי שיקומי לאוכלוסיות חלשות הגרות בסביבתם. נכסים אלה משמשים גם כאמצעי למשיכת תושבים חדשים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה יותר וכן הון השקעתי חדש.
• השימור מהווה בדרך כלל פוטנציאל לפיתוח איכותי יותר של התכנון ומכאן של הנכס.

וכל זה מעבר לרווח התרבותי האסתטי הסביבתי. וכאמצעים לחינוך ופנאי.

מי הם העוסקים היום בשימור, והאם יש הבדלי גישה ביניהם ?

בשימור יש שילוב מעניין של גישות (דיסציפלינות) מארכיאולוגיה, אדריכלות ואיכות הסביבה. אפשר לתאר שלושה שנתקלו בבניין לשימור. הארכיאולוג תיעד במדויק את המבנה עם כל הפרטים שלו, ואחר כך קבר אותו, כדי לשמור עליו. האדריכל תכנן בנין גדול וחדש והשתמש במבנה החשוף או חלקו, כאלמנט בקומפוזיציה שלו, ואיש איכות הסביבה גידר את כל האזור והרחיק את האנשים כדי לשמור על הסביבה "הטבעית".

במשך הזמן נמצאה דרך פעולה ראויה יותר, כדי לפעול ביחד. הסביבה העירונית לא מבדילה בין בנין מהמאה ה-18 או סוף המאה ה-19, לכן נדרש שיתוף פעולה.

האם אין קריטריונים פשוטים כדי לקבוע מה שווה שימור?

• הקריטריון העיקרי הוא הערך של המבנה והסביבה לאחר השימור, והוא בכלל לא פשוט ותלוי במיומנות המקצועית וברגישות העין של המתכנן. נעשו נסיונות לקבוע קריטריונים מוקדמים כמו אותנטיות, ייחודיות או חשיבות היסטורית. שלושתם הרסניים מבחינת השימור!
• התעקשות על אותנטיות תשאיר אותנו עם חורבות חסרות תכלית ותועלת. כי מה שחשוב זה האותנטיות של המסר, והאיכות שלו, ולא האותנטיות של המבנה על כל פרטיו. גם כאשר אנחנו משמרים ממצא ארכיאולוגי בודד ששרד, ברגע שאנחנו משחזרים אותו במנותק מסביבתו ההיסטורית, הוא לא מייצג את מה שהיה באמת.
• לא צריך להעריך מבנה רק בגלל שהוא שונה או מיוחד. לפעמים גם מתחם מוכר מוערך בגלל איכותו ותרומתו לסצינה המקומית.

והקריטריון הכי מניפולטיבי זה החשיבות ההיסטורית. כי כולנו רוצים להיות הכי חשובים…

אותנטיות, ייחודיות וחשיבות היסטורית יכולים אולי להיות לגיטימיים כבונוס אבל לא כתנאי סף. ישנם גם כמה קריטריונים חשובים נוספים שהוצעו:-

• דוגמא למלאכת מחשבת טכנולוגית.
• אתר בעל ערך נופי
• מבנה חלוצי "הנושא חותם של ראשוניות"
• אתר המאפיין תרבות חיים והווי של תקופה.

בסה"כ מדובר בהגדרה די חמקנית ולכן גם אונסקו נעצר בהגדרה כוללנית: (outstanding universal value) . וישנם גם סטריאוטיפים שכדאי להיזהר מהם. אנשים מצפים ממבנה המיועד לשימור שיהיה גדול, מפואר, מרשים ובעל עיטורים. אבל כמובן לא כל מבנה ישן, גדול, עם הרבה עיטורים ראוי לשימור. אדריכלות מודרניסטית (באוהאוס) ומקומית (ורנקולארית- מושבות הברון) ראויים לשימור לא פחות.

ומה בעצם עושים כדי לשמר בנין, או, כשאומרים שימור למה מתכוונים?

הכוונה למכלול פעולות שמטרתן להבטיח המשך קיום תקין ושלם של המבנים והאתרים המיועדים. הפרקטיקה של השימור כוללת: הגנה (ע"י גידור או קירוי), תחזוקה, ייצוב, שימור הקיים (preservation), שיחזור (החזרת האתר לצורה שהייתה בעבר ללא תוספות או שינויים), שיקום (כולל התאמה מחדש), בניה חדשה (ר-קונסטרוקציה על סמך תיעוד), העברה (של המבנה למקום אחר), פרוק והרכבה מחדש, שיכפול (יצירת העתק מדויק replica), ושימור חזית או פרטים.
בדרך כלל כשאנחנו מדברים על שימור אנחנו מתכוונים לשיקום!

איך משמרים?

השימור ייעשה תוך שימוש ב"ארגז הכלים" שנזכר לעיל, בכמות ובהיקף מינימאליים, כך שיהיו מספיק משמעותיים. השימור ישולב עם בניה חדשה, שלא בסגנון "פסוידו-כאילו-היסטורי-כזה", המעוות הן את האמת ההיסטורית והן את האמת העכשווית. כמו כן יש לנטרל השפעות שליליות של תנועה וחניה, ויש להתבסס על המרקם העירוני הקיים תוך התייחסות לנפח הבניה וגובהה.

השימור ייערך תוך מציאת שימוש אמיתי למבנה ובתקווה ליצירת סביבה טובה יותר.

עפר סבר
סבר אדריכלים מהנדסים

מקור המאמר:www.articles.co.il