שמש, אלימות ואדריכלות

האתר מוגש בחסות:



למד עוד על חסויות באתר

משחר ימיה התבססה האדריכלות הישראלית על שני מודלים עיקריים:
המודל הראשון הוא זה של האדריכלות המודרנית, ששימשה השראה בעיקר לתכנון צורתם של הבניינים. המודל השני, ששימש בעיקר בתחום התכנון העירוני, הוא זה של עיר הגנים והפרבר האנגלוסקסיים.

האדריכלות המודרנית עשתה שימוש בטכנולוגיות החדשות בתחום המבנה והזכוכית כדי ליצור מבנים המקיימים קשר רצוף עם החוץ. מגמה זו של הפיכת המבנים לשקופים יותר ויותר נמצאת בחזית העשייה האדריכלית הבינלאומית בימים אלה.

התכנון האורבני לפי עקרונות עיר הגנים, שבישראל יושם גם במרכזי הערים, בתכנית גדס לתל-אביב למשל, מתאפיין בבתים המוקפים בגינה מארבעת עבריהם. בהשוואה לבנייה הרצופה על קו הרחוב המקובלת במרכזי ערים בעולם, יוצר תכנון שכזה חצרות הפתוחות אל הרחוב ומרווחים בין הבניינים שיוצרים תחושה של חדירות.

תכונות אלה מאפיינות את האדריכלות הישראלית גם היום, למרות אפנות תכנוניות שהיו מקובלות בתקופות מסוימות והציעו מודלים תכנוניים אחרים. שכונות המגורים העשויות מבתי-דירות ומצמודי-קרקע המנותקים זה מזה ומגדלי המשרדים מצופי הזכוכית, שהם המאפיינים המובהקים של הבנייה המסחרית בישראל, יעידו על כך.

מודלים אדריכליים אלו לוקים חוסר התאמה מהותי לשתי תכונות מרכזיות המאפיינות את הארץ ואת האזור : השמש והאלימות.

בניינים פתוחים ומזוגגים, תחת השמש המסנוורת והלוהטת של ישראל, הופכים לחממות הדורשות הוצאות גבוהות למיזוג ומחייבים שימוש בטכנולוגיות זכוכית יקרות ומתוחכמות. בעוד שבארצות קרות השימוש בזכוכית מעניק את היתרון האקולוגי של חיסכון באנרגיה ובהוצאות לצורך חימום ותאורה מלאכותיים, באקלים הישראלי החם יש למשטחים המזוגגים הגדולים ערך אסתטי בלבד. כלפי חוץ בוהקים מבני הזכוכית בשמש הקופחת ומסנוורים את עוברי האורח ואת הבניינים השכנים בקרינה לוהטת.

הגינות הגדולות והירוקות, שמהוות את המאפיין והיתרון המרכזי של עיר-הגנים, הם בעייתיים בארץ צחיחה כמו ישראל. למרות שלא ניתן להתכחש לערך של גינה ירוקה, העלות הגבוהה של הטיפול בגינות, שבארצות שחונות פחות היו עטורות בדשא ללא השקיה, מותיר שטחים פתוחים רבים כאדמת בור מוזנחת.

האלימות הפרטית, ובעיקר הלאומית, אינה מאפיין חדש של החיים בישראל ובאזור בכלל, אך אירועי השנתיים האחרונות, שהביאו את המלחמה אל סף דלתנו, הדגישו את חוסר ההתאמה התפקודי והסמלי של המודרניזם לחיים תחת אבטחה כבדה.

הגדרות הגבוהות המקיפות כל וילה והסורגים על כל חלון מדגישים את חוסר הביטחון הפרטי, גם בימים של רגיעה ביטחונית.

מחסומי הברזל ועמדות האבטחה בכניסה לכל קניון ולכל מבנה ציבור, גם אם אלה תוכננו כמבנים פתוחים, מזמינים ומרובי כניסות; הגדרות סביב כל בית ספר או אוניברסיטה, גם אם אלו תוכננו כקמפוסי פארק לרווחת כלל הציבור - כל אלה חושפים את הסתירה שבשימוש באדריכלות של חשיפה ופתיחות במציאות מתגוננת, שלא לומר מסתגרת.

המסקנה ברמה התפקודית, העניינית, של האדריכלות היא שיש לזנוח את המודלים והסמלים של המודרניזם ושל ערי-הגנים ולאמץ אדריכלות שמתאימה יותר לאקלים ולמציאות הפוליטית של ישראל.

אין צורך להמציא אדריכלות שכזו. רוב המודלים האדריכליים של המאות שקדמו למאה העשרים - הן במערב הנוצרי והן במזרח המוסלמי - הם מודלים שמתאימים להתגוננות פיזית ואקלימית. הבנייה ההיקפית היוצרת מתחמים סגורים, מבני-שער היוצרים כניסה בעלת היררכיה ברורה המאפשרת שליטה, החצרות הפנימיות המוצלות והחלונות הקטנים המגבילים את כניסת חום השמש, כל אלה הם מודלים קיימים ופשוטים, אותם ניתן לאמץ בקלות, ומבלי להידרדר להעתקה של סגנונות אדריכליים מן העבר שאבד עליהם הכלח.

אולם ברמה הסמלית יש בעייתיות רבה באימוץ של אדריכלות מתגוננת ומסתגרת.
יש בו משום ויתור על אידיאלים של פתיחות שצריכים להיות לנר לרגליה של חברה דמוקרטית.
יש בו כניעה לאלימות מחד, ומאידך ויתור על הניסיון לשנות מבסיסו את מצב העוינות בינינו ובין שכנינו.

באימוץ אדריכלות העבר המתגוננת יש אף משום ויתור על האתוס הציוני/ישראלי של כפיית מודלים תכנוניים (ופוליטיים) מערביים על אדמת המזרח - לטוב ולרע.

במקום להכריע בין האפשרויות הסותרות ניתן לבחור בדרך הקשה והמעניינת של הניסיון ליצור סינתזה בין האופן בו אנחנו חיים לבין האופן שבו אנחנו רוצים לחיות.

התריסול, שהפך באחרונה לנציג ישראלי מכובד בתערוכות בינלאומיות, הוא דוגמא אפשרית.

מחד אחד זהו אלמנט שנותן הצללה יעילה מן השמש, מספק פרטיות ואפילו הגנה - ביכולתו לשלב בתוכו אלמנטים של סורג.
מאידך זהו אלמנט מודרני, קל וגמיש - ותמיד ניתן לפתוח אותו לרווחה.

רק חיפוש אחרי תשובה תכנונית וצורנית ייחודית תאפשר לנו להפוך את המצב הדיכוטומי בו אנחנו חיים למצב פורה.

ערן טמיר - טאוויל, אדריכל
je229@bezeqint.net