איטום: ביצוע תקני מונע רטיבות

מקורות רטיבות אפשריים במבנה:

• א. מי גשמים החודרים דרך המעטפת החיצונית של המבנה (קירות, רצפה וגג).


• ב. דליפות מצנרת המותקנת בקירות, או מתחת לרצפות (ביוב, דלוחין, מים וניקוז).


• ג. מים הכלואים מתחת לרצפת המבנה בשל תהליכי הבניה (חול רטוב מתחת לרצפה), או בהיעדר ניקוז תקין. המים הכלואים עולים בכוח הנימיות בתחתית הקירות (עליה קפילרית).


• ד. מעבר מים מחדרי רחצה לחלקי מבנה עקב היעדר אטימה ברצפות החדרים הרטובים.


• ה. התעבות (קונדנסציה), הגורמת להיווצרות טיפות מים על מקומות קרים עם טמפרטורה הנמוכה מ"נקודת הטל".


• ו. מי תהום הנמצאים במגע עם רצפת קומת הקרקע.

מנגנוני חדירת רטיבות דרך המעטפת חיצונית:

• א. חדירה ישירה של מי גשמים עקב איטום לקוי של קירות החוץ.


• ב. חדירת מי גשמים דרך סדקים ותפרים בשילוב עם פעולת זרמי אויר וכוחות קפילריים.


• ג. ספיגת רטיבות דרך חומרים נקבוביים במעטפת החוץ בכוח הנימיות.


• ד. חדירת רטיבות דרך פתחי חוץ ותפרי התפשטות.

נזקים לחיי היום יום:

• א. נזקים לחומרי הבניה, עקב בלאי מואץ לרבות כתמי רטיבות, עובש ו"תפרחות".


• ב. סדקים והתקלפויות, היוצרים בנוסף מפגעים חזותיים.


• ג. נזקים לריהוט ולציוד כתוצאה מרטיבות ממושכת.


• ד. נזק בריאותי.

נזקים ליציבות המבנה:

• א. פגיעה בתפקוד המבנה והקונסטרוקציה, עקב קורוזיה מואצת של פלדה, הגורמת להגדלת נפחה, לסדיקת בטון הכיסוי ולהחלשת האלמנט הנושא עד כדי פגיעה ביציבות המבנה.


• ב. שינויי נפח חומרי הבנייה עקב רטיבות, לרבות סדקים והתפוררות עם הזמן.

נזקים בתפקוד הבית:

• א. ירידת החוזק המכני של חומרי בנייה רטובים (במקרים קיצוניים ירידה ב % 20 !).


• ב. הפחתה בכושר הבידוד התרמי של חומרי בידוד, עקב ספיגת מים למבנה הנקבובי של החומר (בבטון קל הירידה בכושר הבידוד עד כדי % 50 ויותר).

האמצעים אותם יש לנקוט הנם תכנוניים, ומעשיים, להלן:
תכנון המבנה: תכנון המתחשב בכיווני הרוחות והגשם, כולל התייחסות למיקום דלתות חיצוניות וחלונות, וכן תכנון קירוי חיצוני להסטת מי הגשמים.

תכנון פתחי חוץ ומוצרי אלומיניום: תכנון נבון של חלונות, דלתות חוץ, פתחים, תפרים וחריצים. יש להקפיד על התכנון והביצוע, באופן שיאפשר ניקוז נכון והפחתה של לחצי מים ואדים.

הגנה על קירות החוץ מזרימת מים: הפחתת חדירת מים מהמעטפת עקב צמצום כמויות המים הניגרות על קירות החוץ. ההגנה על הקירות תתבצע באמצעות תכנון וביצוע כרכובים וגגונים, להסטת מי הגשמים מהקירות.

בחירת חומרי איטום מתאימים לצורך קבלת משטחים אטומים למעבר מים לאורך זמן, בנוסף יש לתכנן אפשרות נוחה לחידוש איטום שהתבלה.

איטום המעטפת החיצונית: איטום המשטחים דרכם צפויה חדירת מים (רצפות, קירות וגגות), תוך שימוש בחומרים עמידים בפני בליה לאורך זמן, עקב חשיפתם לתנאי אקלים.

בידוד תרמי: תכנון נכון של המעטפת החיצונית באופן שימנע היווצרות נקודות תורפה ואזורים דקים מדי, שאינם ניתנים לבידוד (גשרי קור)- עליהם מתרחש תהליך העיבוי.

תכנון צנרת: תכנון מושכל של מיקום הצנרת, באופן שיאפשר ניקוז מים דולפים מבלי לגרום נזק.

הקפדה על מיקומם של מכלי מים במבנה, באופן שיאפשר איטום נוח ואיתור תקלות.

ניקוז הגג: ניקוז מהיר של גגות באמצעות שיפועים חזקים ומוצאי מים פשוטים.

הימנעות ממצבים המועדים (לדוגמא: עץ המשיר עליו) לסתימות והצפות גגות, על מנת לעצור חדירת רטיבות לתקרות הדירות העליונות.

ניקוז ואיטום יסודות: פעולה זו חשובה במיוחד בדירות קרקע. תפקידה למנוע היווצרות לחץ מים הידרוסטטי על קירות תת קרקעיים ועליה קפילרית של רטיבות כלפי הדירה.

ניקוז סביבת הבניין: פעולה זו נועדה להרחיק מים הזורמים על מעטפת הבניין. מדובר במים היורדים מהגגות, נקווים לשלוליות בסמוך לקירות החוץ, מחלחלים ומוצאים את דרכם אל חלל המבנה צמוד הקרקע.

הפרדת רצפה מהקרקע: ההפרדה של רצפת קומה תחתונה מהקרקע מבוצעת באמצעות התקנת חציצה אוטמת. פעולה זו הכרחית על מנת למנוע מעבר רטיבות לרצפת דירה הצמודה לקרקע טבעית.

ביטומן ("זפת"): לביטומן המופק מנפט גולמי קוראים ביטומן אספלטי, וכינויו בשם "זפת" - הוא טעות נפוצה. הזפת הוא מוצר זיקוק של פחם. חומר "תרמופלסטי" המתרכך והופך נוזלי בהשפעת חום, נעשה צמיגי וחוזר למצב מוצק לאחר התקררותו. הביטומן עמיד בפני כימיקלים- במיוחד אלו המזיקים לבטון.

גמישותו של הביטומן עשויה להישמר לאורך ימים בתנאים מבוקרים, אך בחשיפה ממושכת לקרינת שמש, עלולה גמישות זו להיפגם. ביטומן שאיבד את גמישותו הוא חומר פריך שאינו יעיל עוד לאטימה- יש להסירו וליישמו מחדש. התחממות ביטומן בקרינת השמש על גגות עלולה לגרום להתרככותו עד למצב של זחילה הדרגתית על פני שטחים משופעים. מגרעת נוספת של הביטומן היא רגישותו לפגיעות מכניות. מכאן ברורה חשיבות פעולות ההלבנה וההגנה.

בכדי להקנות לשכבות איטום מחומרים ביטומניים חוזק כנגד קריעה, משריינים אותם בסיבים, כך מבוצע גם ביריעות איטום המיוצרות באופן חרושתי. הסיבים המשמשים למטרה זו הם בעיקר סיבים מתעשיית הטקסטיל (כדוגמת יוטה) או סיבי זכוכית, פיברגלס וסיבי פוליאסטר. חומרי השיריון מסופקים בצורה בלתי ארוגה כדוגמת גיזה או רשת ארוגה (הקרויה גם ארג).

לבד ביטומני: מדובר ביריעה ביטומנית המשורינת בקרטון או בלבד, הכינוי הנפוץ ליריעות אלה "נייר זפת" או "נייר טול". במהלך ייצור היריעה- מסופג השיריון, משני צידיו, בביטומן מופח. בסיום הייצור מקבל המוצר כיסוי חול עדין, בטרם גלגולו, כדי למנוע הידבקות בלתי מכוונת או התקמטות.
הלבד הביטומני משמש בעיקר לחציצה או להגנת שכבות איטום, והשימוש בו בשכבה אוטמת בלבד אינו יעיל, ואינו מקובל.

יריעות ביטומן משופרות: היריעות הביטומניות הן מוצר חרושתי המשווק בגלילים, מיושם בריתוך על השטחים המיועדים לאיטום תוך כדי גילגול ופרישה. כדי להקנות לביטומן חוזק כנגד קריעה מכילות היריעות שיריון סיבים.
יריעות ביטומן משופרות (הקרויות גם משוכללות) עשויות ביטומן עם מוספים פולימרים אלסטומריים, עוביין של היריעות המשופרות הוא עד 5 מ"מ, שיריון היריעות מבוצע חרושתית באמצעות סיבי זכוכית או סיבי פוליאסטר.
יתרונם של סיבי הפוליאסטר הבלתי ארוגים על פני סיבי הזכוכית הוא בהגדלת כושר ההתארכות של היריעה פי 10! ויותר (% 60 - 40 במקום % 3-1). גם חוזק הקריעה של היריעות המשופרות הוא גדול יחסית עקב עוביים.
השבחת הביטומן, על ידי תוספת SBS או APP, משפרת את כושר המתיחה שלו ומעלה את נקודת התרככותו.

הדבקה מלאה לתשתית על ידי ריתוך:
בשיטה זו מרתכים, בעזרת להבת גז, את פני היריעה התחתונים לפני הצמדתם לתשתית. תחילה פורשים את היריעה, ללא חימום ואחר כך מגלגלים אותה בחזרה (יש יריעות שתוך כדי הגלגול חזרה מסירים מהן שכבת פוליאתילן דקה שהגנה על הביטומן). עתה מתחילים בחימום והמסה בתנועות איטיות לרוחב הגליל, ובגלגול החלק שהומס תוך הידוקו למצע. המצע שכוסה, עוד קודם לכן, במריחת יסוד- מתלכד עם היריעה, כך שאין אפשרות להזיז או לתקן את פרישת היריעה.

ישנן יריעות עליהן מוטבעות בליטות הנמסות כאשר החימום מגיע לדרגה הרצויה וכך מובטחת ההדבקה ברגע המתאים. ביטול הצורך בחימום מוקדם של חומר ביטומני באתר מהווה יתרון גדול: מתבטלות מגבלות בעייתיות כגון הגשת החומר החם לשטח הנאטם, תלות בטמפרטורה ומשך זמן החימום. מגבלות כאלו מכבידות ביותר בשימוש בשיטות איטום ביטומני במריחה.

הדבקה מלאה לתשתית בביטומן חם: בשיטה זו שופכים ביטומן חם על כל השטח, ומגלגלים את היריעה תוך כדי לחיצתה ודחיפתה קדימה.
יתרונה של שיטה זו הנו בידיעה שהיריעה מונחת על ביטומן נוזלי בכל שטחה, בזמן שהמסה בעזרת להבת גז מחייבת מיומנות וסבלנות. חסרונה של השיטה - בצורך לחמם ביטומן ליד המבנה, ולהעלותו במצב חם לגג.

הנחה חופשית של יריעות: שיטה זו אינה מומלצת ובעקרון אינה מיושמת. גם בהנחה חופשית של יריעות ביטומניות מוכנות יש להדביקן להיקף הגג ולהדביקן זו לזו. ההדבקה ההדדית יכולה להיעשות מלמעלה, על ידי הרמת השוליים, חימום ולחיצה. על מנת להבטיח הדבקת השוליים, רצוי להגיע למצב שבו ביטומן מומס יגלוש החוצה לכל אורך התפר, בזמן הלחיצה ההדדית.

בשיטת היריעות המונחות חופשית ניתן לשלב גם "נשמים". הללו משמשים כארובות אוורור, לשחרור לחצי אדים שעלולים להיווצר מתחת ליריעה ולגרום להתנפחות והתרוממות. מאחר שמתחת ליריעה קיים חלל רציף, מסתפקים ב"נשם" לכל 50 מ"ר ואפילו ליותר מכך.
ההנחה החופשית מצטיינת בישום מהיר ובלתי תלוי במזג האוויר. גם אם נלכדת רטיבות - היא יכולה להשתחרר לאחר מכן. חסרונה בקושי לאיתור כשלים באיטום.

יש להגן על שכבת האיטום מפני פגיעה מכנית ומפני חשיפה לקרינת השמש וחשיפה להשפעת האוזון שבאוויר.

הלבנה על ידי צביעה: ההלבנה, אשר נועדה לצמצם נזקי קרינת השמש, מבוצעת באמצעות כיסוי שכבת האיטום בצבעים מוכנים למיניהם, כגון צבעי אמולסיה על בסיס אקרילי, המאריכים ימים יותר מן הסיוד. גם צבעי אפור כסף, על בסיס אלומיניום, יעילים להחזרת קרינה משכבות האיטום.

שכבת מגן כחלק מיריעות מוכנות: מדובר בהתקנת שכבת מגן המוטמעת בתהליך הייצור של היריעות. השכבה מוצמדת לחלקה העליון החשוף של היריעה. שכבת מגן נפוצה יחסית מורכבת מאגרגט דק, המודבק ליריעה בצפיפות רבה ומכסה אותה לחלוטין. בקרינה החזקה של תנאי הארץ יש להעדיף אגרגט בהיר.

הגנת איטום באמצעות שכבה מכנית: כאשר תנועת הולכי הרגל מועטה על גבי השטח האטום (בעיקר לצרכי אחזקה), יש להעדיף הגנה באמצעות שכבת אגרגטים בהירים (עדיפים חלוקי נחל), לבני איטונג או בלוקים. האגרגטים חייבים להיות בגודל אחיד (מומלץ חלוקי נחל למניעת פגיעה ביריעות), נקיים מאבק ומחומרים דקים, זאת כדי להבטיח זרימה חופשית של מי גשם בדרכם אל המרזבים. כאשר צפויה תנועה רבה על השטח, רצוי לפרוש מתחת לשכבה המגינה יריעה נוספת מטיפוס "יריעה גיאוטכנית".

הגנת איטום בשטחים אנכיים תת קרקעיים: הגנה כזו נעשית באמצעות חיפוי האיטום בלוחות פוליסטירן מוקצף, או בניית קיר בלוקים. תפקידה של הגנה זו למנוע מגע בין חומר המילוי האבנים לשכבת האיטום.

הגנה וניקוז שטחים מרוצפים: כאשר השטח האטום מכוסה בריצוף, יש להגן עליו מפני פגיעה בעת הנחת הריצוף. הגנה כזו מתבצעת באמצעות יציקת "מדה" או פרישת יריעות.
היות והריצוף אינו אטים למים, שכבת התשתית (עליה מונח הריצוף) חייבת להיות מנוקזת לכיוון המרזבים. השימוש בחול אינו פותר את הבעיה- החול אינו מסוגל מנקז את המים והם עשויים להצטבר בתוכו. באופן כללי, בשכבת התשתית יש להעדיף אגרגט "סומסומית" ע"פ חול, היות והוא נוטה לאגור פחות נוזלים.
מומלץ להשתמש ב"יריעה גיאוטכנית" להגנה על האיטום, ומעליה לבצע ריצוף במלט (טיט) או באגרגט מנקז ללא שכבת חול נקי.

הגנת האיטום בשטחים המיועדים לצמחיה: הגנה זו חייבת להיות קשיחה על מנת למנוע פגיעות שורשים ופגיעות מכניות כתוצאה מעיבוד הגינה. למטרה זו יוצקים שכבת בטון נוספת ("מדה" או טיח צמנט), כאשר האיטום מבוצע ביריעות עמידות בשורשים.

תכנון נכון: תכנון נכון של הגג כולל בידוד תרמי, התורם להקטנת סדיקה בלתי מתוכננת של שכבות הגג. התקנת תפרי התפשטות בתוספת תפרי "דמה" נוספים, המחלקים את הגג למשבצות, תורמים אף הם להקטנת הסדיקה. בבנייה טרומית יש להקפיד על תכנון מדויק של איטום התפרים בין הפלטות, כאשר מומלץ לתכנן יציקת שכבת "טופינג" עליונה.

ניקוז הגג: ניקוז נכון של הגג מקל על האיטום. סילוק מהיר של המים משטח הגג מונע חלחול המים דרך פגמים קטנים באיטום. מומלץ על שיפועי ניקוז של % 1.50 לפחות והתקנת מוצאי ניקוז במספר מספק ובקוטר שלא יפחת מ - "4 כדי להבטיח ניקוז מהיר.

הגבהה היקפית (כרכוב): תכנון וישום פרט "אף מים" בהיקף הגג מאפשר סיום תקין של שולי שכבת האיטום. את "אף המים" יש להבליט לפחות 15 סמ' מעל לנקודה הגבוהה שבתחתית קירות המעקה התוחמים את הגג. יש לסיים את שכבת האיטום על ידי "רולקות".

תפרי התפשטות בגג: תכנון וביצוע תפרי התפשטות תקניים כולל תפרי "דמה", באמצעות התקנת הגבהה משני צידיהם וכיסוי פח מתאים, המאפשר תזוזות דיפרנציאליות של מבנים סמוכים ומונע חדירת מי גשמים.

מתקנים המוצבים על הגג: התקנת אנטנות, דודי שמש ומתקני מיזוג אויר תבוצע על גבי הגבהות יצוקות. הגבהות כאלה מאפשרות ביצוע נכון של פרטי האיטום ועיבודם תוך יצירת "רולקות".

מעבר צינורות ושרוולים דרך הגג: יש להקפיד על שימוש בפרטי איטום מקצועיים שיבטיחו התקנת "צווארון" המהודק אל הצינור ואל רצף שכבות האיטום. בשימוש ביריעות ביטומניות אין להשתמש בצנרת פלסטיק החודרת דרך הגג, מאחר ולא ניתן לרתך עליה את היריעות.

הגנה על שכבת האיטום: מומלץ לתכנן ולבצע הגנה עליונה על האיטום כדי להבטיח אורך חיים מספק של האטימה. שימוש ביריעות איטום ביטומניות חרושתיות עם אגרגט מוטבע מתאים להגנה בפני קרינה והליכה "מועטת" בלבד.

עיבוד מוצאי המרזבים: מוצאי המרזבים חייבים לאפשר קליטת המים מפני הגג במהירות ומבלי להיסתם. סביבת מוצא המים היא מקום מועד, עקב מפגש סוגי חומרים שונים והסיכון של פגם באטימות שביניהם.
פרט מוצא המרזב שונה בהתאם למיקומו: במוצא אנכי - רצוי להתקין את המרזב בבטון עוד לפני היציקה, כדי להבטיח בטון צפוף מסביבו ולמנוע יצירת סדק בין בטון חדש לישן. במידה ומבטנים את המרזב לאחר היציקה, יש להשתמש בדייס צמנט המונע התכווצות (מלט צמנטי מתפשט).

כדי להקשות על חדירת מים בין המרזב לבטון, מתקינים טבעת חרושתית לשיפור ההיאחזות בבטון ולהארכת נתיב חילחול המים. באזור המוצא מגדילים את שיפועי הבטון ל % 5 לפחות, ובהתאם לכך קובעים את מפלס פני צינור המרזב.
על מנת למנוע סתימת מוצא המרזב מן הסחף המתרכז סביבו, יש להתקין כיפת רשת מגולוונת (הקרויה ברדס) ומסננת חצץ. יש להתקין מרזב שקוטרו "4 לפחות.

במוצא צידי יש להקפיד על קביעת מפלס תחתית הצינור עוד בשעת היציקה. מפלס זה אינו ניתן להתאמה לאחר מכן, וחשוב שלא יהיה גבוה ממפלס האיטום בנקודתו הנמוכה ביותר. מוצא הניקוז ממשטח מרוצף, חייב לקלוט את המים הן ממשטח הריצוף והן ממשטח האיטום שמתחתיו- "ניקוז כפול". קיימת אפשרות למוצא משותף נמוך או ליציאות נפרדות בכל גובה. ליציאה הנפרדת הנמוכה קיימים אביזרים מוכנים.

גמר שכבות האיטום בקירות היקפיים: מפגש של שכבת האיטום עם משטחים אנכיים כגון קירות, מעקות, כרכובים, צינורות הגבהות וכדומה- מתאפיין בזרימת מים מסיבית ומועד לכשלים וחדירת מים.
האמצעים הרצויים למטרה זו הם:

• א. הגדלת השיפוע המשטח האופקי ל % 5 (ואפילו % 10) ליד הקירות.


• ב. יצירת פינה מעוגלת, הקרויה מעגילה (רולקה).


• ג. יצירת שקע בקיר האנכי, כדי שמרבית המים הזורמים לא יעבור על פני קצה שכבת האיטום אלא מלפניו (אף מים).


• ד. הרמת שכבת האיטום מעל לפני המשטח האנכי בשיעור 15 סמ' לפחות.


• ה. הדבקה מלאה ורצופה בקו סיום שכבת האיטום, או הגנת קו זה על ידי פרופיל מתכת לחוץ, או החדרת שכבת האיטום, לכל אורכה, בחריץ שהוכן מראש.


• ו. אם האיטום נעשה ביריעות - יש להכפיל את היריעה לאורך זווית המפגש ("איטום כפול").


• ז. אם צפויה סדיקה (כמו בבניה טרומית)- יש להפריד בין בטון השיפועים, לבין הקיר ההיקפי, כדי להבטיח שהסדיקה תתרחש לאורך המעקה ממש.


• ח. יש להלבין גם את האיטום האנכי.

הגבהות וצינורות בולטים מן הגג: כאשר יש צורך בהצבת מתקנים, או הבלטת צינורות מהגג, יש להכין עבורם הגבהות- רצוי מבטון. רגלי המתקנים יוצבו על ההגבהות כדי למנוע פגיעה באיטום. צינורות יש לעטוף בחומר האיטום מעל ולהדק מסביב לצינור, באופן שיצור "צווארון" שיבטיח זרימת המים מעל לאיטום.

איטום תפרי התפשטות בגג: האיטום הרגיל אינו מסוגל לעמוד בדפורמציות המאפיינות את תפרי ההתפשטות. לפיכך התכנון חייב להתייחס לתנועת המבנה, משני צדדי התפר, מבלי לגרום לנזקים בתפר או בחומרים שמשני צדדיו.
האמצעים שיש לנקוט לאיטום תפרים הם כדלקמן:

• א. אין לאפשר זרימת מים לאורך התפר עצמו. שיפועי הניקוז יתוכננו כך שהמים יורחקו משני צדדי התפר במהירות. אזור התפר יהיה גבוה מסביבתו לכל אורכו.


• ב. אם ניתן לבצע הגבהה - יש לעשותה מכל צד של התפר, ולהקפיד על הכללים של גימור האיטום בקירות היקפיים.


• ג. את שכבות האיטום יש להמשיך עד מתחת לכיסוי התפר.


• ד. מעל לתפר יש להתקין הגנת סיכוך מפח, מבטון או מחומר קשיח אחר שיאפשר תנועה לצדדי התפר ללא גרימת נזקים.


• ה. כאשר לא ניתן לבצע הגבהות מצדדי התפר (ובעיקר כשהגג מרוצף), יש להגביה את שפות התפר ככל שניתן, לכסותו ביריעה גמישה במיוחד, בנוסף יש להתקין זויתני מגן צמודים לבטון משני צדדיו.


• ו. את הרווח שבתפר עצמו יש לאטום בחומרים גמישים ביותר כדוגמת "סיקה פלקס".

חובת איטום רצפות: איטום רצפות נועד למנוע חדירת מים מתחתית הרצפה כלפי מעלה לפיכך יש לבצע את שכבת האיטום מתחת לרצפה, דהיינו לפני יציקתה.
איכות האיטום הנדרשת נקבעת על פי מידת הרטיבות הצפויה בתחתית הרצפה, הבאה לידי ביטוי בלחץ המים התת קרקעיים ובכמויותיהם.

האיטום המתבצע באמצעות פרישת יריעות פוליאתילן ,לפני הנחת וקשירת זיון הרצפה ויציקתה- אינו מספק. איטום נכון יותר יכול להיעשות במרבית השיטות המתאימות לאיטום גגות. כתשתית לאיטום יש לצקת שכבת בטון רזה, אופקית ומוחלקת. יש להגן על האיטום כנגד נזקים מהנחת הברזל ויציקת הרצפה, הגנה זו אפשר לבצע ע"י הנחת יריעה (כגון יריעה גיאוטכנית) או באמצעות יציקת "מדה".

איטום מפגש קירות רצפה: את האיטום האופקי של הרצפה, יש להמשיך עד מעבר לקו הקירות החיצוניים, שם יתחבר עם איטום הקירות האנכי, לצורך יצירת רציפות שכבת האיטום בהיקף הרצפה ובקירות.