לפני מספר שנים, בנסיון להתחקות אחרי השורשים של האדריכלות הישראלית בעת החדשה, הקמתי את ערך "אדריכלות ישראלית" בויקיפדיה. לא עבר זמן רב ועורכי ויקיפדיה רבים מתחום האדריכלות הצטרפו אלי, תרמו לערך והפכו אותו למה שהוא היום.

זה היה אתגר לא קטן, אולי משום שהמונח אדריכלות ישראלית נחשב כצעיר יחסית, בהשוואה למונחים הקשורים למורשת האדריכלות העולמית. ראשית, נסיון להגדיר את המאפיינים הישראלים של ערך זה, יוביל למחוזות שאינם בהכרח שורשיים. ניתן, בכל זאת, להכליל ולומר כי כל בנייה אשר נעשתה מאז העלייה הראשונה, מ 1878 ואילך, ראוייה להיכלל תחת הגדרה זו. בחינה עמוקה יותר, תוביל לבנייה ערבית בעיקרה אשר הושפעה ממקורות תורכיים וכלל איסלאמים מוקדמים. (בלי שנשכח כמובן את האדריכלות הטמפלרית, אשר יושמה על ידי חברי התנועה שהתיישבה במושבות בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-19).

הסגנון האקלקטי

ניתן להכליל ולומר, כי כל תקופה ותקופה אימצה לעצמה סגנון אחר, המתאים לה מבחינת אופייה ורוחה. הסקירה מתחילה בתחילת המאה ה-20. בעולם, אמנם החל את צעדיו הראשונים המודרניזם החסכני, אך האופטימיות שנלוותה לתחילת ההתיישבות העברית בארץ גרמה לאדריכלים רבים לאמץ דווקא את סגנון האר-דקו הקישוטי. בתוספת קורטוב של מוטיבים מזרחיים, נוצר הסגנון הידוע כ-אקלקטי. אדריכלים בולטים בתקופה זו: אלכסנדר לוי (בית הפגודה, תל אביב), יוסף ברלין (בית הכנסת הספרדי, תל אביב), אלכסנדר ברוואלד (בניין הטכניון הישן, חיפה), יהודה מגידוביץ (קזינו גלי אביב, תל אביב).

[בית הפגודה, תוכנן על ידי האדריכל אלכסנדר לוי בשנות ה־20. מקור: ויקיפדיה.]

הסגנון התהווה לא מעט בזכות השראתו של המוסד העיצובי – היחידי שפעל בארץ באותה תקופה -בצלאל בירושלים. המוסד נסגר לבסוף, בשל קשיים כספיים וסכסוכים פוליטיים, ב-1929.

הסגנון המודרני

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ב-1933, נסגר בגרמניה בית הספר באוהאוס על ידי המשטר. שנתיים לאחר מכן, הגיעה לארץ קבוצת ציירים ואדריכלים מיוצאי אסכולה זו, אשר החלה להפיץ את משנתו של הסגנון הבינלאומי ברוח היסודות החדשים של המודרניזם. ההשפעה הייתה מיידית: שכונות שלמות תוכננו ונבנו על בסיס עקרונות האדריכלות המודרנית החפה מקישוטים, הפשוטה והתכליתית. האידאולוגיה התרבותית שעמדה מאחורי סגנון זה חפפה את התפיסות החברתיות של התנועה הסוציאליסטית והרוח החלוצית בארץ.

[תל אביב הלבנה, בית אנגל, אדריכלות- זאב רכטר. מקור: ויקיפדיה.]

בעקבות הבנייה הרבה בסגנון הבינלאומי זכתה "העיר הלבנה" של תל אביב להכרה כאתר מורשת עולמית בשנת 2003 על ידי אונסק"ו. בין האדירכלים הבולטים בתקופה זו: זאב רכטר (בית אנגל, שדרות רוטשילד, תל אביב), דב כרמי (בניין מגורים ברח דיזנגוף 10, תל אביב), אריה שרון (חדר האוכל בקבוץ גבעת השלושה, כיום בלב פתח תקוה), לאופולד קרקואר (חדר האוכל בקבוץ תל יוסף), ריכארד קאופמן (תחנות כוח לחברת החשמל), אריך מנדלסון (בית חיים ויצמן ברחובות), אריה אלחנני (יריד המזרח, תל אביב), שמואל מסטצקין, גניה אוורבוך (כיכר צינה דיזנגוף, תל אביב).

מלחמת העולם השניה, מלחמת העצמאות ואח"כ נטל הקמת המדינה, גרמו למיתון עמוק בבניה, כמו בכל תחומי החיים. הכורח לשכן את גלי העלייה הגדולים, הוביל לחיפוש אחר פתרונות מודרניים, מתועשים וזולים לבניה. תרמה למגמה זו גם האוריינטציה הפסיכולוגית, להדחקתם של סממנים עיצוביים המזוהים עם המנטליות המזרחית לטובת נטייה אל עבר התרבות המערבית אשר נתפסה כמתקדמת ו"נכונה" יותר.

כך, החל מתחילת שנות ה-50 האדריכלות המתועשת יצרה, בין השאר, את השיכונים הידועים לשימצה. סדרות של מבנים זהים הבנויים ככוורות איכלסו, ברובם, דווקא את יוצאי עדות המזרח אשר התקשו להתאקלם בסביבה הזרה. גם אם קיימת היום ביקורת כלפי מקימיהם, יש להבין את הדחיפות בהקמתם, ואת המחסור הידוע במשאבים כספיים. ספק אם ניתן היה, אז, למצוא פתרון טוב יותר לשיכון גלי העלייה והוצאתם מהמעברות.

הסגנון הברוטליסטי

עם שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, נחשפה הארץ לסגנון "הברוטליזם החדש" – זרם אשר הופץ על ידי האדריכל השוויצרי לה קורבוזיה והאדריכל הברזיאלי אוסקר נימאייר – ונקלט היטב באנגליה וברזיל. הזרם יובא לארץ על ידי אדריכלים אשר למדו באותן שנים באנגליה ונמנים על דור "הבטון החשוף" (המונח "ברוטליזם" נגזר מן הביטוי הצרפתי brut beton שמשמעו בטון חשוף) וכן על ידי אדריכלים שסיירו בברזיל ובצרפת. הסגנון התאים במהותו לבניה המתועשת אשר הייתה נהוגה אז, ובנייני ציבור רבים, שנוצר צורך מסיבי בהקמתם, עוצבו בהשראתו.

["בית אמות המשפט" (לשעבר בניין "כור") – מגדל משרדים ברחוב שאול המלך בתל אביב בתכנון האדריכלים אריה שרון, בנימין אידלסון ואלדר שרון. מקור: ויקיפדיה. צילום: מיכאל יעקובסון]

בין האדריכלים הישראלים הבולטים אשר אימצו והובילו סגנון זה, ניתן למנות את זוכי פרס ישראל רם כרמי (בית ספר "ליידי דיוויס" בתל אביב ו"מרכז הנגב" בבאר שבע), יעקב רכטר (בית הבראה מבטחים בזכרון יעקב), אל מנספלד (מוזיאון ישראל בירושלים) ובנימין אידלסון, גרשון ציפור (אתר ההנצחה בגבעת התחמושת), נחום זולוטוב (בית תרבות והנצחה בקיבוץ ניצנים), ישראל לוטן (בית יד לבנים, תל אביב), דוד רזניק (בניין מגורים ברחוב אגרון, ירושלים), מנחם כהן (בניין עיריית תל אביב-יפו), דן איתן (בניין הכור האטומי בדימונה), אברהם יסקי (בית הלוחם, תל אביב) ומשה ספדיה.

כמה מהאדריכלים שהובילו את הסגנון הבינלאומי בתל אביב, הפכו באותה העת לבעלי סגנון ברוטליסי מובהק: דב כרמי (בית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב), זאב רכטר (בית הבראה מבטחים בנצרת), אריה שרון (מוזיאון יד מרדכי, קבוץ יד מרדכי) ואריה אלחנני (אוהל יזכור ביד ושם, ירושלים).

תקופת המבננים

1967 הייתה שנת מפנה באדריכלות הישראלית. הניצחון במלחמת ששת הימים, והרחבת הגבולות המשמעותית שבאה עמו, הביאו לאופוריה כלכלית וחברתית, אשר לוותה, לעתים, בפאר "נובו-רישי".
התוצאה הובילה לבניה פרטית נרחבת בפרברי הערים, אשר כללה מבנים ראוותניים, בניגוד לקנה המידה הצנוע אשר היה נהוג בשנים שקדמו. ברוח הפוסט- מודרנית שהחלה לנשוב, הכול היה מותר – גגות רעפים שוויצרים מעל עמודים קורניתיים, חלונות קשתיים לצד קורות בטון חשוף, טיח שפריץ ליד אריחי אבן מודבקים – כיד הדמיון הטובה על היזם.
בתחילת שנות השמונים התרחבה התופעה, הרחבת השכונות הפכה לממוסדת וקיבלה את הכינוי "בנה ביתך".

"בנה ביתך" ושכונות המגדלים

שנות ה-80 וה-90 היו המשך ישיר לאותה תקופה, כאשר ברוח ניסיונות ההפרטה, חל פיחות במעמדה השרירותי של המדינה.

התוצאה הייתה פיתוח מואץ וראוותני, הקטנה ניכרת של השטחים הפתוחים, תוך פגיעה במשאבי הטבע ובאיכות החיים. שטחים ירוקים הוחלפו בקניונים, חופי ים נעלמו לטובת בתי מלון אמיתיים ומדומים, וקו הרקיע של שכונות מגורים נעלם על רקע מגדלי משרדים ענקיים. דוגמה ידועה לכך הנו מתחם ה"סיטי" בתל אביב, אל מול הדולפינריום. המתחם, המתיישן במהירות, מונע התפתחות, אור ואוויר מנווה צדק, ומהווה דוגמה לחשיבה אורבנית ותחבורתית קצרת טווח.

[נווה צדק, והמגדלים של ה"סיטי" אשר חוסמים את הים. מקור: ויקיפדיה.]